(סעי' יג) הגדרת ממזר: מי שנולד מביאה עם אחת העריות, בין מחייבי מיתות בית דין ובין מחייבי כריתות. חוץ מהבא על הנידה שאע"פ שהוא פגום, אינו ממזר אפילו מדרבנן (שו"ע). פירוש פגום ומקולקל, אינו מיוחס וראוי להרחיק מהם, אך אינו פגום מכח איסור וכשרה אפילו לכהונה (ח"מ; ב"ש ס"ק יד).

כשהולד נפסל, האם האשה נאסרת על בעלה: 
דעה א: האשה נאסרה על בעלה (תשובות מיימוניות).
דעה ב: אמנם הולד ממזר, אך האשה מותרת לבעלה, מספיק ספיקא, ספק שמא הולד השתהה, ואם לא ספק שמא נאנסה (נו"ב).
במקום שרובם גויים, וראו בה דבר מכוער, והאשה טוענת שהולד וודאי מבעלה, כתב רעק"א שגם אם ילדה לאחר י"ב חודש, הולד כשר מספק ספיקא, ספק הולד מבעלה ואם לא ספק הוא מגויים (פת"ש אות טז). 
פירסה נדה, לאחר שבעלה הלך למדינת הים וילדה. האשה אינה מסולקת דמים, עד שיוכר הולד (רעק"א, פת"ש אות טו). 

שני לידות: אשה שילדה מיד אחרי שבעלה הלך למדינת הים, ולאחר ז' או ט' חודשים ילדה שוב, הולד השני וודאי ממזר, ולא תולים באפשרות שהתעברה וחזרה והתעברה כפי שרוצה "גן המלך" לומר. מאידך, אם האשה ילדה ולד לאחר ז' חודשים וולד נוסף לאחר י"ב חודש, יש מקום להכשיר את שני הולדות, שיתכן שהתעברה מתאומים, וילדה אחד לשבעה חודשים והשני לי"ב חודשים (פת"ש אות יב).

(סעי' טו) אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולים בבעל (שו"ע), ואפילו לירושה (פת"ש אות יט). משום שבעלה מצוי לה (ב"ש ס"ק כג), וגם אם בעלה כעת במדינת הים (ח"מ ס"ק טו). וגם אם באו שני עדים שזינתה תחת בעלה (ח"מ ס"ק יד, ב"ש, רמ"א סעי' טז). האם מותר לשאת את בניה?
דעה א: מותר לישא בתה לכתחילה (רמב"ם, שו"ע)
דעה ב: מותר, רק כשאין לו אפשרות אחרת (רש"י בב"ש ס"ק כב).

כשאינו מצוי לה: בארוסה לא תולים בבעל (ב"ש ס"ק כג), והוא הדין בבעל זקן (מהרש"ל, רעק"א).

ולהלן (ו,טו) שכתוב שאם "יצא לה שם מזנה בעיר", תולין שפריצות בעלמא ראו בה, וכשרה לכהן:
תירוץ א: המצב של "הכל מרננים אחריה", חמור מקול ש"יצא לה שם מזנה בעיר", ולכן כאן חוששין (ח"מ, ב"ש).
תירוץ ב: שם מדובר בפנויה ולכן אומרים שפריצות בעלמא ראו בה. אצלנו מדובר בנשואה, שזהירים יותר כשמוציאים עליה קול, ולכן אם כבר יצא עליה קול חוששין (ב"ח, חת"ס).
תירוץ ג: כאן הוחזק הקול בבי"ד ולכן חוששין, שם הקול לא הוחזק בבי"ד (דרישה).

באשת כהן: חוששין שבניה חללים (רמ"א), כי אמנם רוב בעילות אחר הבעל, אך מספיק שזינתה פעם אחת, כדי לאוסרה על בעלה, ואם אח"כ נתעברה ממנו, הולד חלל (ח"מ ס"ק טו).
אשת ישראל, שזינתה במזיד ונאסרה על בעלה (פת"ש אות כ):
דעה א: הבנים שתלד אח"כ כשרים לכהונה (הב"ש ס"ק כה).
דעה ב: הבנים שתלד אח"כ פסולים לכהונה (המהרש"ל).

ואם היא פרוצה ביותר, חוששין אף לבנים (שו"ע). בסוטה (כז,א) כתוב היתה פרוצה ביותר...תיקו, ומספק מחמירים:
דעה א: הכוונה שחוששים לממזרות, וילדיה אסורים אף לישראל (רש"י, מהרא"י)
דעה ב:  גם כאן רוב בעילות אחר הבעל, וחוששים רק לכהונה, לכן בנותיה אסורות לכהן (בה"ג, מהרי"ו). כן דעת הרמב"ם, שכתב ש"חוששים אף לבנים", משמע אותו החשש כמו באם (מהרי"ו).
פרוצה ביותר שאומרת שבניה הם מבעלה: 
דעה א: גם בפרוצה ביותר, לעולם נאמנת על בניה להכשירם (מהר"ם פדובה, רמ"א, ח"מ ס"ק טז).
דעה ב: לפי הדעה שבפרוצה ביותר הולד ספק ממזר, האשה אינה נאמנת להכשירם, ובניה ספק ממזרים (ט"ז אות ח).
להלכה: לכתחילה אסורים לישראל. בדיעבד צ"ע אם מוציאים אותן מישראל (ב"ש ס"ק כו)
הייתה פרוצה כשהייתה פנויה או ארוסה, ולאחר נשואיה לא הייתה פרוצה, אע"פ שראוה מנאפת פעם אחת, בניה כשרים (רמ"א).

אם בעלה במדינת הים ויש קול שהתגרשה, ואח"כ נולדו לה ילדים. לא אומרים שהיא עדיין נשואה לראשון ולכן ילדיה ממזרים, אלא אומרים שהתגרשה וילדיה כשרים (או"ז, ד"מ, ב"ש ס"ק כז).
ישראלית שהמירה דתה ונישאה לגוי, ונולדו לה ילדים ואח"כ חזרה לדת ישראל, אין חוששין שזינתה עם ישראל, אלא ילדיה כשרים. שאם היא הוחזקה לפושעת, כל ישראל מי הוחזקו, ועוד שבעלה משמרה (פת"ש אות כג).

נשואי ספק ממזר בשפחה: 
דעה א: מותר בשפחה (רמב"ן, רדב"ז). לכאורה לשיטת הרמב"ם שיש להתיר משום תקנת הולד.
דעה ב:, אסור בשפחה (רשב"א, ר"ן, רש"ך). לכאורה לשיטת ר"ת לפי שאינו קדש ודאי, וספיקא דאורייתא לחומרא.
גדול אחד נתן פתרון שילדיו יהיו כשרים. שאדון השפחה ישחררנה על תנאי שתנשא לכשר. לכן אם הוא ממזר השפחה לא קיימה את התנאי והרי היא כשפחה שנישאת לממזר שילדיה כשרים לאחר שישתחררו מעבדות. ואם הוא כשר, הרי שהשפחה משוחררת וממילא ילדיה כשרים (רעק"א, פת"ש אות כד).

(סעי' כג) ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת (שו"ע). 
במקרה ההפוך, גר שנשא בת ישראל (ח"מ ס"ק כג, ב"ש ס"ק לז)?
דעה א: הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת (רמב"ם, שו"ע). שהרי אפילו גוי הבא על בת ישראל, הולד כשר ואסור בממזרת, וכל שכן גר הבא על בת ישראל (מ"מ).
דעה ב: אמנם גוי הבא על בת ישראל הולד כשר ואסור בממזרת, כי אין כאן קידושין ויש עבירה, לכן הולד אינו מתייחס לאביו, אלא לאמו היהודיה. אבל גר הבא על בת ישראל, יש קידושין ואין עבירה, לכן הולד מתייחס לאביו, ומותר בממזרת (ר"ן). וכדי לבאר את דעת הרמב"ם אפשר לפרש שהכלל שבמקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר האב, הוא רק בישראל ולא כשצד אחד הוא גר, וראיה גר מותר בממזרת ובכל זאת הולד ממזר (ב"ש).

(סעיף כה) דין המתנת ג' חודשים קודם ייבום: צריך להמתין ג' חודשים בין מיתת הבעל לייבום, שמא האלמנה מעוברת מבעלה שנפטר, והיא אסורה על היבם מדין אשת אח.
לא המתינה ויבמה תוך ג' חודשים וילדה, הולד ספק בן תשעה חודשים לבעלה שנפטר, ספק שבעה חודשים ליבם, וממילא הולד כשר.
חזרה האשה וילדה שוב ליבם, הולד ספק ממזר, כי אם הבן הראשון הוא מהבעל שנפטר הרי שהאשה אסורה עליו והולד השני ממזר. לעומת זאת, אם הבן הראשון הוא מהיבם, הרי שיבם אותה בהיתר וגם הולד השני כשר (רמב"ם, שו"ע).

טוענת שהולד ממנו ותובעת מזונות, והוא כופר:
דעה א: נאמן ופטור אפילו משבועת היסת, כיוון שהתורה האמינה לו (ריב"ש, ב"ש).  
דעה ב: מחוייב שבועה. 1. התורה נתנה לו נאמנות ביחס לחיוביו מהתורה, כגון פי שנים בירושה, אבל חיובים שעיקרם מדרבנן, אינם בכלל הנאמנות שהתורה נתנה לו. 2. הוא נאמן רק ביחס לבן, אך לא כשיש לכך השלכות על אחרים, כגון כאן בתביעת מזונות (תשב"ץ, מובא ברעק"א).

נתעברה סמוך לגרושיה:
דעה א: הולד כשר מספק ספיקא. ספק שמא זינתה לאחר הגירושין, וגם אם זינתה קודם, ספק שמא נבעלה לגוי, אך אם אומרת שזינתה קודם הגירושין, הולד ספק ממזר (מהרי"ו, ד"מ). מדובר שבעלה שהה במדינת הים, אחרת קודם לגירושין תולים בבעל ואינה נאמנת לפוסלו (ד"מ). וצריך לומר שמדובר שאין ממזר בעיר, אחרת יש ספק ממזרות גם כשנבעלה לאחר הגירושין, מכאן מוכח שכשאין ממזר בעיר לא חוששין לממזרות (ב"ש ס"ק מג).
דעה ב: תלוי במחלוקת (ראו להלן סעי' כט) אם חוששים לנבעלה לגוי (ב"ש).

(סעיף כח) כשהעם מרננים אחריה שזינתה אם ארוסה ואם אחרים (ב"ש ס"ק מח; ח"מ ס"ק כט):
דעה א: פוסקים כלישנא הראשונה בגמרא (יבמות סט,ב) בידוע שהארוס בא עליה, או שהארוס מודה שנבעלה לו והארוסה חשודה מעלמא, הולד ספק ממזר, כי כשם שהפקירה עצמה לארוס, כך הפקירה עצמה לאחרים (רמב"ם, שו"ע). ודווקא אצל הבעל אומרים, "רוב בעילות אחר הבעל", ולא ביחס לארוס. כל זה דווקא כשמרננים עליה, שקרוב לוודאי זינתה, אבל בקול בעלמא, הולד כשר.
דעה ב: פסקים כלישנא השניה בגמרא, שגם בחשודה מעלמא, אם ידוע שבא על הארוס, תולים בו והולד כשר (רשב"א, רא"ש).
כשנבדקה ואמרה לארוס נבעלתי, נאמנת והולד כשר (שו"ע).
ידוע שהארוס בא עליה, ואין קול שזינתה עם אחרים, הולד כשר (רמ"א).

(סעיף כט) אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו (שו"ע) ויש לולד חזקת כשרות (רמ"א), גם אם ידוע שהאשה זינתה (ב"ש ס"ק נ).
אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, והארוס אומר שהוא ממנו, ושלא זזה ידו מתוך ידה (רמ"א), מה דין הבן?
דעה א: הולד ספק ממזר (נ"י ורמ"א כי"א). כי כבר אין על הולד חזקת כשרות.
דעה ב: הארוס נאמן (נ"י ורמ"א כי"א). כי האב נאמן לפסול את בנו, וכל שכן להכשירו. כך גם אשה אינה נאמנת לפסול את בנה כנגד האב, בין שטוענת שזינתה ברצון ובין טוענת שנאנסה (ריטב"א, ח"מ ס"ק ל, ב"ש ס"ק נא).
אולם אם הארוס אינו מכחישה או שאינו כאן, הולד ספק ממזר, והארוסה אינה נאמנת לפוסלו וודאי (ב"ש שם).
נבעלה לארוס ואינה נחשדת מאחרים לכו"ע הארוסה אינה נאמנת לפסול אותו (ב"ש ס"ק נא).

כשיש לבנו בנים, אינו נאמן לפסול, אפילו את בנו (שו"ע). ואם מעיד שכל בניו ממזרים, ולחלקם יש כבר ילדים משל עצמם אינו נאמן גם על אלו שאין להם ילדים (מהר"ם פדובה, פת"ש אות לט). כי דין "יכיר" מתייחס רק לבנו ולא כשיש לכך השלכות לאחרים. 
לאחר שהחזיק את בנו ככשר, אינו נאמן לפוסלו, אלא רק בעדים (רמ"ה, ר"י, רמ"א), אבל הוחזק רק עפ"י אחרים רשאי לפסול אותו (באור הגר"א אות יט). בכיוון ההפוך, מממזר לכשר, אם נתן אמתלא טובה רשאי (מהר"ם, רמ"א). כגון שמסביר שלא רצה לתת מזונות.
האב נאמן על בנו רק כשהוא בחזקת אביו, כגון באשתו הנשואה לו, אבל פנויה האומרת שבנה מפלוני וכשר, והלה טוען שהולד מאחר ממזר. הוא אינו נאמן לפוסלו, והיא נאמנת להכשירו (תרוה"ד, רמ"א).
צירוף נסיבות להכשיר, במקרא שבא לפניו פסק רעק"א בצרוף שלש דעות מקילות שלא התקבלו להלכה:
1. האב נאמן לומר שבנו ממזר, רק כשמעיד על בן אחר צעיר ממנו שהוא הבכור, מדין "יכיר" (בה"ג).
2., הבעל נאמן לומר שאינו בנו, רק כשהאשה אינה מכחישה אותו, כגון שמתה, אך אם היא מכחישה אותו אינו נאמן (תוס' רי"ד).
3. הנאמנות הוא רק כאב לפסול את בנו, אך כיוון שאומר שאינו בנו, כבר אינו נאמן לפוסלו, אלא רק לומר שאינו בנו (ריא"ז).

(סעיף ל) האומר על עצמו שהוא ממזר , נאמן לאסור את עצמו על בת ישראל, ואסור בממזרת עד שיוודע ודאי שהוא ממזר (שו"ע). כי אדם קרוב אצל עצמו ולכן אינו נאמן להעיד על כך. אולם, משום ד"שויא אנפשיה חתיכה דאיסורה", הוא אסור בבת ישראל (ב"ש ס"ק נג). ובנו כמוהו, ואם יש לו בני בנים, אינו נאמן לפסול אלא את עצמו (שו"ע).

מדוע אסופי אינו ספק ממזר, מדין שתוקי (אלא יש בו כללים אחרים):
דעה א: בשתוקי האם לפנינו, ויש ספק שמא באה לבית הבועל, והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי. אולם אסופי, שהאם אינה ידועה, הספק הוא רק ביחס לולד דפריש, וכל דפריש מרובה פריש, ורובם כשרים. לפי זה הוא הדין בשתוקי כשהאם מתה לפני שבית הדין נזקק לכך, הולד כשר. כי עכשיו הדין מתייחס רק אליו, ולא לאם והוא פריש. והרבה פוסקים חלקו על כך (נו"ב, פת"ש אות מא).
דעה ב: אכן אסופי פסול מטעם שתוקי, והנפק"מ מכך ששתוקי אינו נחשב כאסופי, הוא שבשתוקי האשה נאמנת בכל עת לבוא ולומר שהוא בנה והיא נבעלה לכשר, אך כל עוד לא אמרה כן, הריהו ספק ממזר (מהרי"ט).
דעה ג: בשתוקי בניגוד לאסופי, האם וודאי זינתה, ולכן חוששים יותר (ישועות יעקב, ב"מ).

(סעיף לב) באסופי נאמנים לבוא ולומר בני הוא ואני השלכתיו, כל עוד הולד מושלך בדרך, אך לא לאחר שכבר נלקח ע"י מישהו, הועיל וכבר יצא עליו שם אסופי. אולם, בשני רעבון, נאמנים, שמפני הרעב השליכוהו, ומכיוון שרוצים שאחרים יזונו אותו, שתקו עד שנאסף (שו"ע).

הקדמה לדין אסופי ברוב גויים וברוב ישראל: לעניין אסופי, מובא בגמרא (כתובות טו,ב): שלהחיותו, "אם רוב גויים גוי, אם רוב ישראל ישראל", אך לעניין יוחסין, לא. מהי כוונת הגמרא?
דעה א: שאם קידש אשה צריכה גט מספק, אפילו ברוב גויים, כי מעלה עשו ביוחסין (רמב"ם, שו"ע).
דעה ב: שאם בת היא, אסורה לכהן, אפילו ברוב ישראל, כי מעלה עשו ביוחסין (רש"י, ראב"ד).

(סעיף לו) נשואים בין ספק ממזרים, כגון שתוקי ואסופי, אסורים זה עם זה, ואם נשאו יתגרשו, והולד ספק כאבותיו (השתוקי או האסופי), ואין להם תקנה, אלא שישאו גרים, והולד ילך אחר הפגום.
כותי, דינו כגוי לכל דבר (רמב"ם, שו"ע). לעומת זאת לדעת הטור, הוא ספק ממזר. ומה שעשאום כגויים גמורים, הוא רק לחומרא, אך לא להקל ולהתירם להינשא לממזר (ח"מ ס"ק לד).
נתין: לדעת הרמב"ם אסורים רק מדרבנן. לדעת ר"ת אסורים גם מדאורייתא (ראו לעיל סעי' א), על כן (ח"מ ס"ק לה):
ממזר עם נתין, לא התגייר - אסור. התגייר – מותר, והולדות ממזרים (ב"ש ס"ק סד).
שתוקי (ספק ממזר) עם נתין שהתגייר, לרמב"ם מותר, כי מדאורייתא נתין שהתגייר מותר. לדעת ר"ת אסור, כי איסורם מדאורייתא.
נתין עם שפחה, לרמב"ם מותר, כי דוד לא גזר על הפסולים. ולר"ת שאיסורם מדאורייתא, אסור.

סימן יא – אשה הנחשדת על אשת איש

ביבמות (כד,ב) מובא:
1. בקלא דלא פסיק, יוצאת בכיעור.
2. בקלא דפסיק, יוצאת בעדים.
3. בברייתא מובא שאם יש לו בנים יוצאת רק בעדי טומאה.
4. נחלקו הדעות, האם הסוגיא עוסקת רק בנטען או גם בבעל.

יוצאת מהבעל:
דעה א: הסוגיא עוסקת רק ביציאה מהנטען, לכן יוצאת מבעלה רק בעדי טומאה, או קינוי וסתירה (בה"ג, ר"ח, ב"ש ברי"ף, רמב"ם, שו"ע).
דעה ב: לדעת המהר"ם בשאילתות, הסוגיא עוסקת גם ביציאה מהבעל כאמור לשיטתו בדעה ב' לעיל ביחס ליציאה מהנטען.
דעה ג: כאמור, ביחס ליציאה מהנטען הרא"ש בשאילתות סובר כדעת השו"ע. אולם ביחס לבעל הוא חולק על השו"ע וסובר שהסוגיא עוסקת גם ביציאה מהבעל.
דעה ד: הסוגיא עוסקת רק ביציאה מהנטען, לכן לכאורה יוצאת מבעלה רק בעדי טומאה. אולם למעשה יוצאת גם בעדי כיעור בצירוף קדל"פ, כי ביחד הם גם נחשבים כעדי טומעה. ואם יש לו בנים יוצאת רק בעדי טומעה ממש כמבואר ביבמות לעיל (ד"מ ברי"ף, רמ"א).
סיכום השאילתות עפ"י המהר"ם: מוציאים מבעלה ומהנחשד – בעדי כיעור, או קלא דלא פסיק ובנוסף גם כיעור על ידי ראיית הבעל. כשיש לה בנים מבעלה או מהנחשד, צריך עדי כיעור.
סיכום השאילתות עפ"י הרא"ש: מוציאים מבעלה ומהנחשד – בעדי כיעור וקלא דלא פסיק. כשיש לה בנים מבעלה או מהנחשד, מוציאים רק בעדי טומאה.
סיכום השו"ע: מוציאים מהנחשד – בעדי כיעור וקלא דלא פסיק. מוציאים מהבעל רק בעדי טומאה. כשיש לה בנים מבעלה או מהנחשד, מוציאים רק בעדי טומאה.
סיכום הרמ"א: ב"ש חולק על ביאור הד"מ בדעת רי"ף, אולם מכריע כדעת הרמ"א כאן להלכה. כי לרוב הדעות מוציאים מהבעל רק בעדי טומאה ממש, לכן די להחמיר ולהוציאה בתרתי לריעותא - עדי כיעור בצירוף קלא דלא פסיק, וכשיש לה בנים ממנו צריך עדי טומאה. ביחס לנטען, כיוון שלרוב הפוסקים מוציאים בעדי כיעור בצירוף קדל"פ, לכן יש להחמיר אפילו באחד מהם: קדל"פ או כיעור. וכשיש לה בנים ממנו צריך עדי כיעור.
למעשה, כלפי הבעל הרמ"א פוסק כדעת בעל שאילתות עפ"י הרא"ש. וכלפי הנטען פסק כדעת בעל השאילתות עפ"י המהר"ם. אולם כאמור, בניגוד לדעת המהר"ם בשאילתות, לשיטתו אין צורך בראיית הכיעור ע"י הבעל.

קלא דפסיק לכתחילה לא תינשא לו, משום לזות שפתיים, בתנאי שלא פסקו מחמת איומים והפחדות. אולם, אם נישאת עמו לא תצא, אפילו אם עד אחד מעיד שזינתה (ח"מ ס"ק ד, ב"ש).
רק התיחדה עמו, מזהירין אותה, אך אינה נאסרת לו או לבעלה, דקי"ל דאין אוסרים על ייחוד (שו"ת הרא"ש, ב"ש ס"ק ג). 

מצאו בה כיעור, כשיודעים שלא היה מעשה, כי לא עבר מספיק זמן:
דעה א: יש להסתפק האם חוששין שנטמאה לו בעבר (ח"מ ס"ק ג).
דעה ב: מדייק מהרמב"ם שאין חוששים (ב"ש ס"ק ד). צריך שיעור טומאה, כי בנות ישראל בחזקת כשרות, והרי גם כשידוע שנטמאה, לא אומרים שזינתה קודם, גם אם יש לכך נפק"מ (ישוע"י, פת"ש).

אשת ישראל שנאנסה: בכתובות (ט,א) מובאים שני תירוצים מדוע בת שבע לא נאסרה על דוד:
תרוץ א: מפני שהיה אונס, ומכאן שאשה שנאנסה מותרת לבעלה.
תרוץ ב: מפני שאוריה נתן לה גט, ולכן בעת המעשה בת שבע הייתה בעצם גרושה.

(סעיף ב) גירשה בעלה עפ"י עדי כיעור, נשאת לאחר והתגרשה ממנו (דהיינו, הפסיקה אחר), האיסור להינשא לנחשד במקומה עומדת, ואם בכל זאת נשאת לו, לא תצא, גם אם אין לה בנים ממנו (שו"ע):
דעה א: לדעת השו"ע, מדובר כאן שהיה קדל"פ, ואף שגם לשיטתם נאסרה לנטען, כי יש כאן כיעור בצירוף קדל"פ, כאן כיוון שהפסיקה אחר, בדיעבד לא תצא מהנטען. לדעת הרמ"א, הסובר שכיעור בצירוף קדל"פ, נחשבים כעדי טומאה, וודאי מוציאים מהנטען, אף בהפסיקה אחר. יש לבאר דין זה בקלא דפסיק, ואע"פ שלשיטת הרמ"א, מוציאים מהנטען אף בעדי כיעור בלבד, כאן שהפסיקה אחר, לא תצא (ח"מ).
דעה ב: לדעת השו"ע, מדובר כאן בקלא דפסיק, ולכן אין חילוק בין הפסיקה אחר או לא, בשניהם לכתחילה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. והחידוש כאן הוא, שאע"פ שהפסיקה אחר, לכתחילה אסורה לנטען. לדעת הרמ"א – כדעה א' לעיל (ב"ש).
כשהעידו שזינתה עימו, רק לאחר שהתגרשה כבר מבעלה הראשון ונישאת לו, תצא, גם אם יש לה בנים ממנו.

(סעיף ג) כל מקום שאמרו שיוצאת, יוצאת בלא כתובה.

(סעיף ה) נטען שבא על שפחה, או גויה, ונתגיירה או נשתחררה, לא יכנוס, ואם כנס, לא יוציא (שו"ע). אפילו יודעים שבא עליה (ב"ש ס"ק יז בשם נ"י). גירשה, אסורה לחזור עליו, אלא אם היו לו בנים ממנה, כדי שלא יצא לעז על הבנים (ירושלמי, רשב"א, ב"י, רמ"א).

(סעיף ו) גוי ועבד שבאו על בת ישראל, ונתגייר הגוי והשתחרר העבד, הרי זה לא ישאנה, ואם כנס, לא יוציא (שו"ע).

(סעיף ז) כל האסורים עליו לכנס, לא ידורו באותו מבוי, וכל שכן שלא תשמשנו (שו"ע).

(סעיף ח) התרו בו, ועבר וכנס, לא מקרי דיעבד, ומוציאים אותו ממנה (שו"ע).
דעה א: דווקא בנחשד באשת איש, שיש חשש איסור, מוציאין מבעלה, אך כשיש רק לזות שפתיים (כדלעיל בסעי' ה,ו), אינו חייב לגרשה (ב"ח, ב"ש ס"ק יח).
דעה ב: גם בלזות שפתיים אין נראה להקל, דאין להקל על פושעים (ח"מ ס"ק יב, ט"ז).

המגרש אשה כדי שישאנה חבירו, אסור לישא אותה, וכמו שיתבאר לקמן (רמ"א).