תביעת מזונות אשה וילדים

תביעת מזונות אשה וילדים שואבת את כוחה מהשולחן ערוך אבן העזר ונושאי כליו. טוען רבני הבקי בהלכות ברמה גבוהה, יוכל למקסם את הליך תביעת המזונות בצורה משמעותית, ולהשיג תוצאות משביעות רצון הלכה למעשה. ישנם הרבה סימנים בשולחן עורך הנוגעים בנושא מזונות אשה ומזונת ילדים ומאות סעיפים ותתי סעיפים שיורדים לפרטים ופרטי פרטים, עד כדי הלכה ברורה בכל מקרה ומקרה לגופו. צירפתי מעט מן הים הגדול בכדי שתוכלו לקבל סקירה קצרה אך מעשית על נושא חשוב זה שמעסיק כל אב ואם בישראל, כמובן שכל מקרה אינו דומה למשנהו, ופעמים שאישה שאינה עובדת אינה זכאית למזונות אישה בעקבות משתנים שונים, ופעמים שהגם שאישה עובדת, אכן זכאית למזונות אישה. כל מקרה לגופו על מכלול היבטיו השונים והמגוונים. אין לראות בהלכות המוזכרת כאן, כהלכות מפתח לכל תביעת מזונות, מאחר והכלל הידוע המוזכר בסעיף ג' לסימן ע' הכל לפי עושרו, הינו כלל מפתח, וכל מקרה לגופו לאחר שקלול כלל הפרמטרים הנדרשים וכאמור לעיל. סיכומים אלו נערכו במסגרת קורס טוען רבני

סימן ע'

דין חיוב מזונות אשתו ובניו, ואם חייב להשכיר עצמו. ובו י"ב סעיפים.


סעיף א

כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן; ואם אין כולם רגילים בגדולות, אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו. (אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה) (טור).

פרטי הדינים

מתי צריך להניג את האשה בגדולות? כתב המחבר שאם כל בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן. והח"מ (ס"ק א) כתב שזה דווקא שיש לבעל עושר בסדר גודל כזה שיכול להנהיגה בגדולות כדרך שהייתה נוהגת בבית אביה. אך אם אין לבעל סדר עושר כזה, באופן שגם בבית אביה אם היה להם סדר עושר כזה לא היו נוהגים בגדולות, אין צריך להנהיגה  בגדולות, כיון שידעה מה הוא סדר עושר של בעלה וסברה וקבלה, והכלל של אינה יורדת עימו שייך רק כאשר אין הבעל זן אותה לפי העושר שיש לו.

כשהאשה נתרצתה שלא לאכול עם הבעל, האם צריך לתת לה כמנהג בית אביה? הרמ"א כתב שאינה אוכלת עימו צריך לתת לה כמנהג בית אביה. והח"מ (ס"ק ב) כתב שלדעת הרמב"ם שיכול הבעל לאכול עם אשתו מערב שבת לערב שבת, אזי אפילו אם האשה לא התרצתה צריך לתת לה כמנהג בית אביה, אך לדעת הרמ"א שרק אם האשה מתרצת לאכול לבד אז יכול לתת לה את מזונותיה שתאכל לבד, אזי אם האשה התרצתה אין צריך לתת לה יותר ממה שהוא רגיל לתת לה. והב"ש (ס"ק א) כתב שגם אם התרצתה לאכול לבד יכולה לטעון שלא הסכימה אלא אם כן יתן לה כמנהג בית אביה, ובטור משמע שאם נתרצתה אינה יכולה לטעון שרוצה שיתן לה כמו שהיתה מקבלת בבית אביה.


סעיף ב

בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. (ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה) (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים), (וכן נראה לי). 


סעיף ג

כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, (ואם היתה מניקה נותנין לה יין) (טור); ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה; (ונותנין לה עץ לבשל מאכלה) (הר"ן פ' אע"פ). בד"א, בעני שבישראל אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו. (צמצמה והותירו מאלו המזונות, הוא של בעל) (טור). ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. הגה: ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם). וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (ר"י בשם ר"ת). מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה (טור בשם הרמ"ה). וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו (טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת). היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למוכרן (רשב"א סימן תת"ץ).

פרטי הדינים

כשהאשה אוכלת עם הבעל האם יכול ליתן לה פחות ממה שכתוב סימן זה? הב"ש (ס"ק ב) כתב שבסעיף זה מדובר באדם עני שבישראל, ולכן לא שייך כאן רגילות בני משפחתה. ועוד כתב שאפשר שאם האשה אוכלת עם הבעל, מתגלגלת עימו אפילו בפחות מהשיעור המבואר בסעיף זה. אך הח"מ (ס"ק ג) כתב שמסדור לשון הרמב"ם משמע שגם כשאוכלת עמו, יכבד את אשתו יותר מגופו וצריך ליתן לה לפתן, ושמן ושאר דברים ואפילו אם הוא יצטרך לאכול פת חריבה.

כמה סעודות צריך ליתן לאשה בשבוע? הב"ש (ס"ק ג) כתב שלשבוע אחד צריך ליתן לאשה ט"ו סעודות, והחשבון הוא כך: שתי סעודות כל יום לחמישה ימים, סעודה אחת ביום שישי, וג' סעודות ביום שבת, וסעודה אחת במוצאי שבת.

כשהבעל אינו נמצא עם האשה, האם מורדים לה ברמת היין, ומה הדין במניקה? לדעת הרי"ף והרא"ש והטור לא מורידים ברמת היין כשהבעל אינו עמה. אך פשטות המחבר יש להעמיד כדברי שמואל בגמרא דהיינו כשרגילה הרבה בפני בעלה, אז כשאינו עימה נותנים לה מעט, וכשרגילה מעט בפני בעלה כשאינו עמה לא נותנים לה כלום. ובאשה מניקה כתב הרמ"א שנותנים לה יין בכל מקום, וכתב הח"מ (ס"ק ה) שאין נותנים לה יותר מכוס אחת כיון שיותר מכוס אחת גורם ניוול לאשה ומרגיל אותה לתאוות זנות. ודעת הב"ש (ס"ק ה) שדוקא באשה שאין מניקה אז חוששים לתאוות זנות, אבל מניקה צריכה יין ולא חוששים לתאות זנות.

אשה שצמצמה עצמה, והותירה מזונות האם הם שייכים לבעל? הרמ"א כתב שאם האשה צמצמה עצמה והותירה מהמזונות שהבעל חייב לה, הכל שייך לבעל. והפת"ש (ס"ק א) כתב בשם תשובה מאהבה והנודע ביהודה שזה דוקא במקרה שבטבעה אינה אוכלת הרבה, אך אם דחקה עצמה והסתפקה במועט כדי שישאר לה, ודאי שמה שהותירה הוא לעצמה, שיכולה לומר בשביל עצמי צמצמתי ולא בכדי שיזכה בזה בעלי, ומסביר הנודע ביהודה שאין זה משום ספק בדין, ולא מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה, או מטעם קים לי האשה זוכה, שאם כן בחודש הבא יתן לה הבעל מעט ויגלגל את נטל ההוכחה על האשה, אלא דין זה ברור וזוכה האשה במזונות שהותירה באופן מוחלט.

כשאין הבעל יכול ליתן לאשה אפילו לחם, האם כופין אותו להוציאה? המחבר כתב שכופין, והרמ"א חלק וכתב שאין כופין. וכתב הפת"ש (ס"ק ב\ג) שבסימן קנ"ד משמע מדברי המחבר שדוקא אם יכול להשתכר אלא שאינו רוצה אז כופין אותו להוציא, אך אם אינו יכול להשתכר כגון שהוא אנוס לא כופין, וזה כדעת הרמ"א כאן בשם יש אומרים, והטעם הוא מפני שהבעל דומה לבעל חוב שאם אין לו פטור, אך אם יכול להשכיר את עצמו ואינו עושה כן נקרא פושע. וקשה על המחבר למה בסעיף זה פסק שכופין להוציא, ובסימן קנ"ד התנה את הדבר באינו רוצה להשתכר. והבית מאיר יישב שבעל חוב אינו דומה לנידון זה, כיון שכאן יכול לגרש אותה ואז תנשא לאדם אחר שיזון אותה, וזה נחשב בידו, ובפרט לדברי הרמב"ם שמזונות זה מהתורה ואם אין לו כופין אותו להחזיר אותה למקומה הראשון. ובסימן קנ"ד מדובר על כפיה בשוטים, דהיינו שלא כופים בשוטים כשאינו יכול להשתכר אלא רק כפיה בעלמא. וכתב החתם סופר שגם לדעת הרמ"א בסעיף זה אם הוא יכול להשתכר ואינו רוצה כופין אותו משום שהוא פושע.

כשאין לבעל אפילו לחם ליתן לאשה, האם יש הבדל אם האשה עשירה שיש לה מעות לפרנס את עצמה, ומה הדין אם יש לו לחם אך אין לו שאר דברים? הפת"ש (ס"ק ב) כתב שאפילו אם יש לאשה ממון ויכולה לפרנס את עצמה, מכל מקום כופין אותו כיון שהוא התחייב לה בכתובה שיזון אותה, ואינו עומד בהתחייבותו. וכתב הב"ש (ס"ק ז) שדוקא שאין לו לחם אז כופין אותו להוציא, אך אם יש לו לחם ואין לו שאר דברים, משמע שאין כופין אותו, אך דעת רבי עקיבא איגר, לחם לאו דוקא אלא הוא הדין כל מיני מזון, כל שאינו יכול לזונה כעני שבישראל.

מדוע חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לזון את אשתו? כתב הב"ש (ס"ק ח) שכיון שכתב לה בכתובה אנא אפלח ואוקיר, אפלח זה יעבוד, ואוקיר דהיינו לכבד לכן צריך לכבד את האשה לפי כבודה, וצריך לעבוד בשביל כך.

מתי מותר לאשה למכור מגוף הקרקע לצורך פרנסתה כאשר אין בעלה מפרנס אותה? הח"מ (ס"ק יג) כתב שאם יש בקרקעות מספיק פירות למזונות שניהם, אינה יכולה למכור את הקרקע אלא משתכרת מפירות הקרקע, ורק אם אין מספיק פירות למזונותיה, אז רשאית לגבות מהקרקע, או שהבעל ימכור את הקרקע ויפרע את מזונותיה.


חייגו ותהנו משרות אדיב ומקצועי - טוען רבני ומגשר דוד עשור 052-7196716

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות