ביטול הסכם גירושין ע"י בית הדין

ב"ה

תיק: 1197104/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערערת:      פלונית 

המשיב:           פלוני   

הנדון: סמכות בית הדין להורות על עיכוב או ביטול חיוב במזונות שמכוח הסכם שאותו אישר

פסק דין

עיקרי החלטת בית דין קמא והטענות שנטענו נגדה בהיבט של סדר הדין

לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב שקבע כי הסמכות לדון בבקשתו של המשיב להפחתת מזונות בנם הקטין של הצדדים – מזונות שבהם חויב המשיב מכוחו של ההסכם שבין הצדדים שאושר בבית הדין – נתונה לו. הלכה למעשה קבע בית הדין כי חיוב המזונות יושהה בנסיבות העניין, והערעור הוא ממילא גם על תוצאה זו של החלטת הסמכות.

המערערת טוענת גם לגופם של דברים, ובעיקר נגד מתן הסעדים למשיב טרם שתיטען המערערת – המשיבה בבית דין קמא – לגופה של הבקשה וטרם מתן החלטה בשאלת הסמכות. בעניין זה האחרוןאכן הביע בית דיננו את דעתו בהחלטתו בבקשת רשות הערעור שהגישה המערערת כבר על ההחלטה הקודמת של בית דין קמא, החלטת עיכוב הביצוע גופא, ואמר כי מן הראוי היה שהחלטה בעניין הסמכות תינתן תחילה.

עם זאת סטייה זו מדרך המלך והקדמת המאוחר אין בה כשלעצמה כדי להביא לבטלותהשלהחלטתו של בית הדין קמא, ככל שנקבע לגופם של דברים כי אכן היה בסמכותו להחליט כפי שהחליט מלכתחילה.

אשר לעניין הראשוןמצאנו כיבית דין קמא, שלא כפי שטופלת עליו המערערת, ביקש אתתגובתה עם מתן החלטת עיכוב הביצוע הראשונה, ואף זימן את שני הצדדים לדיון במועד קרוב. החלטה על עיכוב ביצוע עשויה מעצם טיבה וטבעה להינתן כהחלטה זמנית אף בהיעדר תגובה (והדברים אמורים במשנה תוקף אם מתעורר אצל בית הדין חשש שמא פסקו וביצועו בתנאים מסוימים שאולי לא הובאו מראש בחשבון יהיו בבחינת עיוות וטעות – וראה להלן בדברינו בעניין הסמכות. בקשה העוסקת בכגון דא קרובה בעניינה לעניינה של סתירת הדין האמורה בתקנות הדיון והמאפשרת בפירוש את עיכוב הביצוע, בשלב הראשון, גם ללא קבלת תגובה), ובוודאי כשמתאפשרת התגובה מייד לאחריה הן בכתב והן בדיון – זכות שבחרה המערערת משום מה שלא לנצל ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. בעניין זה לא מצאנו פסול בהתנהלות בית הדין.

סמכות בית הדין – הסוגיה המשפטית, דיון

ולגופם של דברים:

את החלטתו בעניין הסמכות השתית בית דין קמא על הסכמתה של המערערת לסמכותו, הסכמה שבאה לידי ביטוי לדעתו בדברי המערערת לפני רשמת ההוצאה לפועל, בהליך שבינה לבין המשיב ובנוגע לטענותיו נגדה שם, דברים שבתוכם אמרה כי הסמכות בעניינן של טענות המשיב אינה של רשמת ההוצאה לפועל אלא של בית המשפט או של בית הדין.

המערערת תוקפת את מסקנתו של בית הדין בשתי חזיתות:

החזית האחת היא עקרונית. לדברי המערערת, בעת שנאמרו הדברים בהליכי ההוצאה לפועל לא היה הליך תלוי ועומד של בקשה להפחתת מזונות ואף לא הוגשה לבית הדין תביעה או בקשה בעניין זה. לפיכך, סבורה היא, לא הייתה משמעות לדבריה ואין לראותם כהסכמה לסמכות בית הדין.

החזית השנייה נוגעת לפרשנות דבריה הנזכרים של המערערת. המערערת טוענת כי אין לראות את האמירה דלעיל כהסכמה לסמכות שכן אין בדברים אלא אמירה כללית שעיקרה אינה בצד החיוב "הסמכות היא של..." אלא בצד השלילה "הסמכות אינה של רשמת ההוצאה לפועל" ושתוכנה היה כי באופן כללי בית הדין ובית המשפט מוסמכים לדון ולאשר הסכמות שבין הצדדים בעניין המזונות אך ללא אישורם אין רשמת ההוצאה לפועל יכולה להזדקק לטענות בדבר הסכמות שבעל פה כגון אלה שלהן טען המשיב.

המשיב מצידו החרה החזיק אחרי החלטת בית הדין שראתה בדברי המערערת הסכמה לסמכותו, ועל דברים אלה הוסיף טענות אחרות בדבר סמכות בית הדין הנובעת מהיות העניין הנדון אכיפה של פסק דינו של בית הדין שאישר את ההסכם המדובר ונתן לו תוקף של פסק דין ובדבר השתק של המערערת מלטעון לחוסר סמכות נוכח פנייתה להוצאה לפועל לאכיפת פסק דינו של בית הדין שאישר את ההסכם. טענתו האחרונה של המשיב, ייאמר, היא הד לטענה נוספת שכתב בהקדמתו ושלפיה בעצם אישורו של ההסכם הסכימו הצדדים לסמכותו של בית הדין.

אלה עיקרי הדברים ומטעמי קיצור ונוחות לא נשנה עתה ביתר פירוט את הטענות, הנצרך מהן להכרעתנו יבוא להלן בתוך ההכרעה עצמה.

נאמר כבר עתה כי אכן לטעמנו טעה בית דין קמא בהחלטתו – וליתר דיוק בהנמקתו אותה בדרך שתוארה לעיל – אך עם זאת לא נפלה טעות בידו במסקנתו ומסקנתנו היא בבחינת "הלכתא כוותיה ולא מטעמיה". ונבאר:

ההסכימה המערערת לסמכות בית הדין?

טענת המערערת כי לא הסכימה לסמכותו של בית הדין – צודקת היא.

למען הסר ספק נבהיר כי אין אנו מקבלים עמדה כי בהעדר הליך באותה עת לא הייתה משמעות להסכמה לסמכות בית הדין. הסכמה לסמכותו של בית הדין אפשר לה שתהיה מראש ואף בהעדר הליך תלוי ועומד. בפסק דיננו בתיק ‏1146232/1 הארכנו לבאר זאת ונביא את עיקרי דברינו דהתם אף כאן:

[...] סעיף 9 [= לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953] קובע:

בעניני המעמד האישי [...] אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

משמעות הדברים היא שסמכות בית הדין נקנית בהסכמת הצדדים. דוק בדבר: הסכמת כל הצדדים, ללא צורך בהגשת התביעה. (מובן שתוצרך הגשת תביעה כדי שבית הדין יזדקק לתביעה, אך לא כסעיף 3 לחוק שבו הגשת התביעה היא הקובעת את סמכות בית הדין.) הסכמת הצדדים מקנה את הסמכות, תהא בעת שתהא, ואף שעדיין לא הוגשה תביעה לבית הדין [...]

דבר זה נקבע זה מכבר בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' מצא (אליו הצטרף השופט, כתוארו אז, ת' אור) בבג"ץ 3664/92 (ביגר נגד ביגר):

[...] בנסיבות אלו, ובהתחשבבכלל הנסיבות, אין, לדעתי, דרך לפרש את הצהרתה אלא כהסכמה להתדיין עם בעלה לפני בית דין רבני בישראל. בכך נקנתה לבית הדין הרבניסמכות שיפוט, מכוח הסכמת העותרת, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).

אין בכך כלום שהסכמת העותרת להתדיין בישראל נמסרה עוד בטרם הגיש המשיב 1 את תביעתו לבית הדין, או שלא נמסרה לפני בית הדין עצמו [...] הסכמה לסמכותו של בית הדין הרבני עשויה להתגבש, ולחייב את המתקשרים בה, גם שלא בגדרו של הליך לפני בית הדין ואף לפני נקיטתו של הליך אשר כזה (השווה בד"מ 1/81 י' נגר נ' א' נגר [6], דברי השופט אלון בעמ' 385–386).

אך עם זאת אנו מקבלים את עמדתה של המערערת כי אין דבריה כוללים – לא מצד עצמם ולא מצד נסיבות אמירתם – הסכמה מפורשת או הסכמה שמכללאלסמכות בית הדין.

בעניין זה אכן יש גם משקל לעובדת אי־היות תביעה תלויה ועומדת באותה עת, שכן למרות האמור לעיל ברי כי בכל הנוגע לפרשנותם של דברים יש להבחין בין דבריו של אדם הנאמרים ביודעו כי נוגעים הם לשאלה מעשית של התדיינות בתביעה מסוימת – אזי חזקתו היא כי לשונו מדוקדקת וכי אם השתמעה ממנה הסכמה לסמכות, אכן הסכים לה – לדבריו הנאמרים במצבים אחרים שבהם יש מקום לפרשנות שאינה דווקנית, וכל עוד אין הדברים מפורשים אין בהם משום הסכמה לסמכות. לא בכדי הבהיר בית המשפט העליון בבג"ץ 3664/92 (ביגר נגד ביגר) הנ"ל כי בעניינו "בנסיבות אלו, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אין, לדעתי, דרך לפרש את הצהרתה אלא כהסכמה", הנסיבות דהתם כללו יש לומר הגשת תביעה – אומנם הגשתה לערכאה חסרת סמכות, אבל בפירוש הגשת תביעה – שלא כעניין שלפנינו שבו נטענו הדברים בהליכי הוצאה לפועל בלבד.

ומכל מקום אף ללא טעם זה, בנידון שלפנינו אין בדברים מצד עצמם הסכמה לסמכותו של בית הדין. בצדק טענה והראתה המערערת שלפנינו כי אמירתה המדוברת נאמרה אך ורק בקשר לטענה בדבר הסכמה כביכול בינה לבין המשיב על הפחתת המזונות – טענה שכנגדה השיבה כי הסכמה כזו, אף לו הייתה, הייתה מצריכה את אישורו של בית הדין או של בית המשפט – לא זו בלבד שבאמירה כללית מדובר, אלא שלא הייתה כל דרך לומר את שרצתה לומר אחרת, אם אכן רצתה לומר דברים מדויקים מן הבחינה המשפטית, הסכמה כזו מצריכה אישור של בית הדין או של בית המשפט. בצדק גם טענה והראתה כי מלבד אמירה זו הרי שבכל מהלך הדברים לפני רשמת ההוצאה לפועל, כשדובר על עצם הבקשה להפחתת מזונות, טענה המערערת כי בקשה כזו צריכה להיות מופנית כתביעה לבית המשפט! ונוסיף ונאמר כי גם לו הזכירה גם אז את בית הדין עדיין מהאמירה הכללית כי תביעה יכולה להיות מוגשת לבית הדין, אמירה שאכן נכונה היא אם מסכימים לסמכותו, עד לקביעה כי אכן יש הסכמה לסמכותו – קיים עוד פער מסוים, אף שאין הוא בלתי־ניתן לגישור, ועל אחת כמה וכמה כשבנשימה אחת מדובר ב"בית הדין או בית המשפט", שדעת לנבון נקל שמדובר באמירה כללית בלבד, שהרי תביעה מוגדרת כלשהי תוגש לעולם לאחת מן הערכאות ולא לשתיהן גם יחד.

אנו דוחים את טענותיו של המשיב כי המערערת מושתקת מלטעון נגד סמכותו של בית הדין נוכח פנייתה להוצאה לפועל ובקשתה לאכוף את ההסכם שאושר בבית הדין, טענה שכפי שהזכרנו לעיל מהדהדת את דבריו בהקדמת תשובתו לערעור כי עצם פנייתם של הצדדים לבית הדין בבקשה לאישור ההסכם כמוה כקבלת סמכותו. טענה זו מוטב היה לה שלא תיטען בהיותה מתעלמת מהלכות מושרשות של בג"ץ –ההלכה המשפטית הקיימת היא כי אישור הסכם בבית הדין, כשבית הדין אומנם אישר אותו לאחר שווידא כי הצדדים מבינים את תוכנו, משמעויותיו והשלכותיו ועושים אותו מרצונם החופשי אך לא 'דן ופסק' ולא היה מעורב בגיבושו ועיצובו של ההסכם עצמו, אינו מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לעסוק בענייני הצדדים בכלל ובאלו מהם שנכללו בהסכם בפרט, ואף לא בפרשנותו של ההסכם. בקשה לקבוע כי עצם פנייתם של הצדדים לבית הדין ובקשתם ממנו לאשר את ההסכם ביניהם כמוה כקבלת סמכותו לדון – גם בעתיד – בענייני הצדדים שנכללו בהסכם היא ניסיון לחתור תחת הלכה משפטית זו ולרוקן אותה מתוכן, שהרי לעולם אין בית הדין מאשר הסכם ללא שביקשו זאת הצדדים ממנו. אין מקום לבקשה מבית הדין כי יקבע קביעה כזו ואין מקום שבית הדין ייעתר לה. דבר הלמד מעניינו הוא גם כי אף בקשה לאכוף את שהוסכם ואושר, שבעצמה לא הוגשה לבית הדין אלא לרשויות האכיפה – ובענייננו להוצאה לפועל – אינה תורמת דבר לעניין סמכותו הנמשכת של בית הדין. ברי כי כל הסכם המוגש לערכאה שיפוטית כלשהי לשם אישור מוגש על דעת ולמטרת אפשרות אכיפתו לאחר מכן, קיום ההסכם מרצון טוב ללא אפשרות אכיפה אינו מצריך את אישורו. אף על פי כן נקבע כאמור כי הגשת ההסכם לאישור אינה מעניקה סמכות נמשכת, ואם הגשת הסכם לאישור שגלומה בה הכוונה לאוכפו אינה מעניקה סמכות נמשכת ואינה מלמדת על הסכמה לה – גם הפנייה לאכיפתו בפועל אינה יכולה להעניק סמכות או ללמד על הסכמה לה.

סמכות בית הדין שלא מכוח הסכמת הצדדים

אך למרות כל האמור עד כה אנו סבורים כי בנידון דידן הייתה לבית הדין הרבני הסמכות לעכב את ביצועו של ההסכם עד לדיון בעתירת האב המבקש להפחית את המזונות שהושתו עליו בהסכם או לבטל את חיובו בהם מכאן ואילך – הן בדרך של פסיקה להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי והן בדרך של פרשנות ההסכם ונטילת הוראות יישומו מתוך האמור בו – והייתה לו, ועדיין יש לו, את הסמכות אף לדון בעתירה זו לגופה. ונפרש את דברינו:

אישור ההסכם – אישור גרידא או פסק דין?

נקדים ונאמר – ואף כי כפי שנבאר להלן לא די בכך כדי לקבוע שהסמכות בענייננו נתונה לבית הדין, מכל מקום יש בדברים את הבסיס הראשון לאמור להלן – עיון בפרוטוקול הדיון שבו אושר ההסכם שבין הצדדים מלמד, וכך עולה גם מעיון בפסק הדין שבו אושר ההסכם, כי הצדדים ביקשו מבית הדין לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין, וכך אכן נעשה. כך גם נעשה, כידוע, ברובם של אישורי ההסכמים בבתי הדין, אף שמן ההיבט החוקי פעמים שאין הכרח בדבר. בעניין זה עסקנו לאחרונה בפסק דין אחר העומד להיחתם ולהינתן אף הוא בזמן הקרוב, ונביא כאן את מקצת הדברים שכתבנו התם, את הנוגע לענייננו:

[...] פסק דין המעניק אישור להסכם ככלל שני פנים לו – האחד פן חוזי, שהרי הורתו בהסכמות הצדדים, והאחר פן מוסדי־שיפוטי, שכן מעת שאושר על ידי הערכאה השיפוטית נמסך בו אף תוקפו של פסק דין (ראו לעניין מעמדו של פסק דין המאשר הסכם: ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר פ"ד מ"ז(2) 441; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פד"י נ"ו (1) 577; זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 787) [...]

ויוער כי אכן יש מקום לומר כי אף אישורו של הסכם על ידי בית הדין או בית המשפט אינו מחייב להעמיס עליו אף תוקף של פסק דין. בעניין זה כתב בית הדין הרבני האזורי ירושלים (בתיק 1121011/4, פורסם):

מכיוון שבית הדין אישר את ההסכם [...] למרות שלא נכתב [...] כי ניתן לו תוקף פסק דין, בית הדין מבהיר שההסכם תקף [...]

המעיין בחוק יראה שאין צורך שבית הדין ייתן להסכם תוקף פסק דין [...] תפקידו הוא רק לאשר את ההסכם ותו לא [...]

ראיה ברורה לפרשנות זו של החוק היא הסמכות שהחוק נותן לרושם נישואין או לנוטריון לאשר הסכם, ובוודאי ששם אינו נותן תוקף פסק דין להסכם, שהרי לא מדובר בערכאה שיפוטית [...]

ראייתו של בית הדין לאו ראיה היא, לדעתנו. אדרבה: היא הנותנת – הללו יכולים לאשר הסכם קודם לנישואין אך לא לאחריהם. לאחר הנישואין נדרש אישורה של ערכאה שיפוטית דווקא, מה שמרמז לאפשרות שכאן אכן נדרש תוקף פסק דין או החלטה שיפוטית.

אך עם זאת צדק בית הדין בניתוחו את לשון החוק שלא הזכיר כלל שבאישורו של ההסכם צריך או אפשר לתת לו תוקף של פסק דין (אף שמובן שערכאה שיפוטית רשאית לעשות זאת) או שממילא נעשה כך מכוח האישור [...]

ראוי לתת את הדעת בהקשר זה על ההבדל בין לשון חוק יחסי ממון ללשון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, ועל ההבדלים בין מצבים שונים שבהם עוסק האחרון: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מדבר בסעיף 19 על הכרעה של בית המשפט בעניין שבמחלוקת או על הבאתו את ההורים להסכמה, וכאן לא מוזכר שאם אכן מביא בית המשפט להסכמה עליו לאשרה – לאמור: יש פסיקה ויש הסכמה, והסכמה אינה טעונה אישור כלל (אף שכמובן אפשר לפסוק בהסכמה). לעומת זאת בסעיף 24 הוא מדבר על הסכם (כשההורים חיים בנפרד) וכאן אכן נדרש אישור של בית המשפט, ומדגיש שמשאושר ההסכם – דינו כהחלטה של בית המשפט. לאמור: בענייני ילדים הבחין החוק בין הסכמה שבית המשפט רק מסייע בהשגתה, שאינה מקבלת תוקף משפטי כלשהו ואינה מצריכה אישור כלל (ומובן שאפשר גם לחזור ממנה) לפסיקה, וכן בין הסכמה גרידא לכזו המצריכה אישור של בית המשפט (או בית הדין) שלגביה עולה כי תוקפה מבוסס ביסודו על החלטתו של בית המשפט אלא שמשאישר זה את ההסכמה דינו של האישור כהחלטה ואין צורך באמירה מפורשת כזו.

והשווה גם ללשון סעיף 12(א) ו(ג) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959. לא כאלה חלק חוק יחסי ממון.

ועם זאת, וכאמור, ברי שערכאה שיפוטית האמורה ומוסמכת להכריע בענייני יחסי הממון שבין הצדדים והמתבקשת לעשות זאת מלכתחילה ומביאה את הצדדים להסכם, או המתבקשת מלכתחילה להכריע בדרך של אישור הסכם – יכולה אף לתת להסכם תוקף של פסק דין, וזו הפרקטיקה הנוהגת.

הדברים הנ"ל נכתבו בהקשר להסכם ממון, ונכונים הם ממילא גם לגבי הסכם הכולל עניינים שונים שחלקם הם בגדר הסכם ממון. אך יש עניינים שבהם אכן הכרחי לתת להסכם תוקף של פסק דין, פסק דין בהסכמה, ואפשר שהנוהג הרווח לבקש מתן תוקף של פסק דין לכל הסכם הבא לבית הדין לאישור נובע לא רק מהרצון לתת להסכם משנה תוקף אלא גם מהכללתם של עניינים כאלה במרבית ההסכמים בצד ענייני הממון.

כאלה הם גם ענייני המזונות והמשמורת, וכפי שהוזכר בדברים המצוטטים לעיל. בדברים האמורים באה ההרחבה בעיקר בענייני המשמורת ולסוגיית המזונות הוקדש אזכור קצר בלבד, ועתה נרחיב בדברים קמעא:

סעיפים 12(א) ו(ג) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, (להלן: חוק המזונות) קובעים:

(א) הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט.

(ג) הסכם בעניני מזונות שאושר על ידי בית המשפט, דינו כדין פסק דין של בית המשפט בעניני מזונות.

בסעיפים אלה נקבע כי הסכם בענייני מזונות קטין טעון אישור בית המשפט וכי אישורו ייחשב כפסק דין, לאמור: נצרך פסק דין בנושא זה, ולא די בהסכם גרידא, אלא שהסכם שאושר כמוהו אכן כפסק דין. משמעות הדברים היא גם כי אין צורך בבקשה מפורשת ולא באזכור מפורש בהחלטת האישור כי יהיה באישור משום פסק דין, אולם משנמצאנו למדים כי המחוקק ראה צורך עקרוני במתן תוקף של פסק דין להסכם כזה, לא יקשה עלינו להבין כי הבאים בשערי בית הדין או בית המשפט וכמותם אף הערכאות השיפוטיות עצמן מבכרים לומר את הדברים במפורש ולא לסתום את הדברים בבקשות ובהחלטות וללמוד סתום מן המפורש בחוק, בחינת "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא". ואומנם בסעיפי החוק שצוטטו דובר באישורו של בית המשפט, אך סעיף 19(א) לחוק האמור קבע גם כי:

[...] מקום שבית דין דתי מוסמך על פי חיקוק לשפוט, יראו כל מקום בחוק זה שנאמר בו "בית משפט" כבא לרבות בית דין דתי.

ועדיין יש לבעל דין מקום להשיב שהרי סעיף 3(א) לאותו חוק קבע גם כי:

אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

ומעתה שמא גם ההוראה בדבר אישור ההסכם אינה חלה על מזונות שאדם חייב בהם לפי הוראות הדין האישי. אך לאידך גיסא ישאל השואל: מהו המקום שבו מוסמך בית דין דתי לשפוט ושבעניינו נאמר סעיף 19(א) דלעיל, אם אין מדובר במזונות שלפי הדין האישי? ושמא מכך יש ללמוד כי האמור בסעיף 3(א) לא נאמר אלא כלפי ההסדרים המהותיים שבחוק ולא כלפי הוראותיו הדיוניות.

לחילופין נצטרך לקבוע קביעה חדשנית ותקדימית, כמדומה, ולומר כי הסכם בענייני מזונות שעל פי הדין האישי אינו צריך אישור כלל והוא תקף כל עוד נעשה בהתאם לחוק החוזים ואינו סותר להוראות חוק כלשהן, אף אם לא אושר. דומה כי קביעה כזו, אף אם אפשרית היא מבחינת פרשנות לשון החוק – לא ראוי שתתקבל, בהיותה נגד המקובל ומוסכם כ'מושכל ראשון' כמעט בפסיקות בתי הדין ובתי המשפט עשרות בשנים, ומה גם שאף אם לשון החוק יכולה לסבול קביעה כזו – ברור לגמרי כי כוונתו ומגמתו של המחוקק ושיקוליו בחוקקו את סעיף 12 לחוק המזונות עומדים בניגוד גמור לקביעה כזו.

ולחילופין ייתכן אומנם גם לטעון כי הסכם בענייני מזונות קטין היכול לחייב במזונות שמעבר לאלו שחייב בהם הדין האישי – אם מבחינת סכומי המזונות ואם מבחינת משך תחולתו של החיוב – חלות עליו הוראות סעיף 12 הדורשות את אישורו ועל פי סעיף 19(א) מוסמך בית דין דתי, ולעניין יהודים משמע בית הדין הרבני, לאשרו. אכן אפשרות זו מצריכה להבחין הבחנה דקה בין 'מזונות' בכלל שנכללו ב'ענייני המעמד האישי' שסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג – 1953, וסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947, שבין הדין מוסמך לעסוק בהם ולפוסקם אם ניתנה הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר לכך, לבין 'מזונות' שחיובם הוא 'על פי הדין האישי' ושעליהם לא חלות הוראות חוק המזונות: ההגדרה הראשונה כוללת גם חיוב מכוח הסכמה מעבר למה שמחייב הדין האישי עצמו, והשנייה – אינה כוללת אותו. ודוק.

גם הבחנה זו צריכה עיון רב, קשה להלום את תוצאתה עם כוונת ומגמת המחוקק וקשה למצוא בה היגיון פנימי.

אם לא נאמץ גם הבחנה זו – וסבורים אנו שלא נכון לאמצהנצטרך לאמץ את האפשרות הראשונה שהעלינו לעיל בנוגע לפרשנות סעיף 3(א) לחוק המזונות, ולהסיקשכל הסכםבעניינימזונות – גם אלו שעל פי הדין האישי – מצריך אכן אישור שכמוהו כפסק דין.

בין כך ובין כך נעיר גם כי ייתכן שיש להבחין בין 'מזונות' ל'השבת מזונות'. כידוע לפי פסיקות בית המשפט העליון בע"א 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969) – וכידוע לאחרונה הדגיש בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית(פורסם בנבו, 22.09.2019)‏ כי למרות כמה פסיקות מן השנים האחרונות, הלכת שרגאי חיה וקיימת – פסיקות של בית הדין הרבני בענייני המזונות גופם (בהקשר של מזונות ילדים, להבדיל ממזונות אישה) יכולות להתבסס מבחינת הסמכות אך ורק על הסכמה לסמכותו ומכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג – 1953, ואילו פסיקות הנשענות על 'כריכה' יכולות לעסוק רק בתביעה ל'השבת מזונות'. הסכם שבונקבע דבר לעניין המזונות – ובוודאי כשהסכם זה לא נוצר תוך דיון בתביעה כאמור – מתפרש מןהסתם כהסכם בענייני המזונות גופם שתוקפו מכוח ההסכמה לסמכות כנ"ל, ושכאמור לעיל מתפרשת היא כהסכמה מצומצמת לעניין אישור ההסכם גרידא – אף אם אישור זה טומן בחובו נתינת תוקף פסק דין להסכם – ולא כהסכמה סתמית לסמכותו של בית הדין היכולה להעניק גם סמכות נמשכת. משכך, כדי לתת להסכם זה את מלוא תוקפו, היינו גם במישור של המזונות עצמם, נדרש אכן לתת לו תוקף של פסק דין.

וכאמור, הפרקטיקה הנהוגה, וכך נעשה גם במקרה שלפנינו, היא שבמסגרת אישור ההסכם – לפחות כל עוד הצדדים מבקשים זאת, וכך נהגו הצדדים שלפנינו – אין בית הדין מאשר אותו בלבדאלא נותן לו תוקף של פסק דין. ודומה גם כי אין ספק ואין חולק שאף אם אין הכרח לתת להסכם תוקף של פסק דין, ושלא כאמור, מכל מקום משנתון הנושא האמור לסמכותו של בית הדין (ולו בכפוף להסכמת הצדדים) ואפשרית בו פסיקה ומשביקשו הצדדים לתת להסכם תוקף של פסק דין ובית הדין נעתר לבקשתם, הרי שיש לפנינו פסק דין.

מדוע נקבע כי אף שיש באישור הסכם משום פסק דין אין הוא מקנה סמכות נמשכת?

מאחר שהגענו למסקנה כי לפנינו לא אישור גרידא, פעולה 'טכנית' כמעט שעיקר ביטויה המשפטי הוא בווידוא עשיית ההסכם מרצון חופשי ותוך הבנת תוכנו ומשמעויותיו, אלא 'פסק דין' של בית הדין הרבני הרי שיש לבחון מדוע לא תקום לו סמכות לדון בפרשנות ההסכם שמן ההיבט המשפטי היא לכאורה פרשנותו של פסק דינו, בחינה שנפקות שלהעשויה להיות הקביעה כיבמקרה מסוים, ולענייננו במקרה שלפנינו, כיוצא מן הכלל אכן קמה וגם ניצבה סמכותו של בית הדין לפרש את ההסכם – פסק הדין. וכך היא אכן מסקנתנו לעניין התביעה ששאלת סמכותו של בית הדין הרבני בה היא מושא הערעור שלפנינו. ונבהיר:

על דרך כלל ערכאה הפוסקת בעניין שבסמכותה, בין שהייתה זו סמכות מקורית בעניין ובין שהייתה זו סמכות שמכוח הסכמת הצדדים – ואפילו הייתה הסכמה זו תחומה לעניינה של אותה פסיקה מסוימת – היא המוסמכת והיכולה לפרש את פסיקתה שלה ככל שמתגלע ריב ומתעורר ספק בנוגע לפרשנות זו. גם את הוראות בדבר אכיפת פסק דינה של ערכאה משפטית נותנת אותה ערכאה על דרך הכלל, ולעניינו של בית הדין הרבני הרי שיש מכלל זה שהוסדר בחקיקה מפורשת בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956.

אכן גם את דברינו בעניין פרשנותה של פסיקה יש לסייג ונפנה בעניין זה לדברי בית המשפט העליון בבג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 (1994)(להלן: עניין סימה לוי) מפיו של כבוד השופט (כתוארו אז, לימים המשנה לנשיא)מישאל חשין:

ואמנם משסיימו בית משפט או בית דין לדון בעניין פלוני ופסקו את פסוקם, שאלת פירושו של הפסק אינה עוד נתונה לסמכותם אך באשר הם שנתנו את הפסק:

...לא מצאנו בדין כל הוראה המאפשרת לבית המשפט או לבית דין, אחרי שנתן את פסק הדין וגמר את מלאכתו, לתת הבהרות או פירושים לפסק דינו.

(בג"צ 897/78 יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה) [...]

אך דברים אלה נאמרו כאמירת אגב שאינה מחייבת, שהרי בהמשך הדברים כתב בית המשפט (שם) כי השאלה שלפניו כלל לא הייתה שאלת פרשנות פסק דין. ואשר לפסק דינו של בג"ץ 897/78 יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה שבו נאמרה האמירה המצוטטת כחלק עיקרי מן הפסיקה ומהותי לה – אין לראות בדבריו הלכה מחייבת מעבר לגדרי העניין שבו נאמרו הדברים, היינו בנוגע לבית המשפט (ובכלל זה בית הדין לעבודה שבעניינו עסק בג"ץ בהליך זה ושאליו אל נכון מכוונות מילותיו "או לבית דין"), סדרי הדין בבית הדין הרבני שונים הם ובין השאר בשאלת סופיות הדיון ומתחייבת מכך השלכה גם לעניין אפשרות הפרשנות. ראה עוד בפסק דינו של כבוד נשיא בית הדין הגדול הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו בתיק 863720/5 (פסק דין מיום י"ט באדר ב' התשע"ט – 26.3.2019, פורסם) תחת הכותרת "הבהרת פסק דין – הסמכות העקרונית, החובה ההלכתית והמותב הנדרש", וראה גם בדברי הרב ציון אלגרבלי ובית דינו בפסק דין (ירושלים תיק 9613-64-2) ובפסיקת בג"ץ 6250/06 שאף הוזכרו בפסק דינו הנ"ל של כבוד הנשיא. ומכל מקום בפסיקות אחרות הובעה עמדה שונה, (בנוסף לכך יש מקום להבחנה בין פרשנות של פסיקה שבמהותה גם אינה סופית, וכזו היא פסיקה בענייני מזונות לבין פסיקה שבה משנפסק הדין קם בית המשפט מכיסאו). ראה גם באמור בעניין סימה לוי  עצמו:

וכן הם דברי פרופ' פ' שיפמן, בספרו דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע'ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד): "סמכותו של בית הדין לשנות את פסק דינו היא סמכות טבעית [...]" [...] תחום פרישתו של העיקרון יהיה כעוצמתו של ההיגיון התומך בו [...] וכך, למשל, לימדו השופט זוסמן, בפסק הדין המנחה של ע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח(פרשת ג'ראח [16]), בעמ' 2624: "הצד השווה בתביעת מזונות ובתביעת החזקת ילד [...] בית הדין או בית המשפט הפוסק מזונות לאשה פוסקם לא רק לגבי העבר אלא גם לעתיד." [...] וכך אף בבג"צ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, בית המשפט המחוזי, ירושלים, ואח' [...]:

בעוד שבדרך כלל, משהוגשה תביעה כספית לבית הדין, נגמרת מלאכתו של הדיין עם מתן פסק הדין, עשוי החיוב בתשלום מזונות להשתנות גם אחרי מתן פסק הדין [...] פסק דין בענין מזונות, לעולם אינו פסק דין 'סופי' [...] ולא עוד אלא שכוחו של בית הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו.

והרי אף אם נניח שאין ערכאה שיפוטית מוסמכת בהכרח לפרש את שפסקה, אין הדברים אמורים אלא כשהוחלט פסקה לבלי יכולת לשנותו, אך אם לשנותו יכולה היא – קל וחומר שתוכל לפרשו, שכן לו יהי שלא נקבל את פירושה, תהיה ההלכה כמותו שלא מטעמו, לא מטעם היותו פירוש אלא מטעם שאם אינו פירוש הרי הוא שינוי של מה שנקבע, ופורש או שלא פורש, עד כה, ו'בכלל מאתיים – מנה'. ודומה שלכן גם נזקק בית המשפט התם לדון בשאלת סמכות הפירוש רק לאחר שהסיק כי בעניינו לא היה מוסמך בית הדין לשנות את פסקו.

ואף על פי כן נקבע בפסיקה וכפי שהוזכר לעיל כי אין באישור הסכם – והדברים אמורים במפורש גם כשניתן להסכם תוקף של פסק דין – כדי להעניק לערכאה שאישרה אותו סמכות נמשכת, ולו לעניין פרשנותו ואכיפתו של אותו הסכם, אם אין לה סמכות מקורית בעניין שבהסכם.

וכל כך למה?

לא 'גזרת הכתוב' היא ולא 'הלכתא בלא טעמא'. בע"א 164/71 צפורה צפניה נ' יצחק צפניה, כו(1) 515 (1972)‏‏ נחלקו שופטי בית המשפט העליון בסוגיה זו. דעת המיעוט, דעתו של השופט (כתוארו אז, לימים נשיא בית המשפט העליון)לנדוי, הייתה כי אכן מצוי העניין בסמכותו של בית הדין. אולם השופטים שבדעת הרוב, השופט ((כתוארו אז, לימים ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון) חיים כהן והשופט ויתקון סברו אחרת. את נימוקיהם כתב בראשון וכה אמר:

הטענה היחידה שראויה היתה להישמע היתה שעל המשיב היה לפנות בתובענתו אל בית הדין הרבני [...] באשר תכלית פנייתו של המשיב אינה אלא לקבל פירוש מוסמך לפסק הדין ההוא, ואין מוסמך לפרש פסק דין אלא בית הדין אשר נתנו. השאלה אשר לטענת בא כוח המערערת טעונה הכרעה היא אם ה"דירה", האמורה בסעיף ג' לפסק הדין, פירושה אך בית המגורים בלבד או שמא כוללת היא גם את החצרים [...] מוכן אני לקבל את הטענה שאמנם זאת היא השאלה הטעונה הכרעה בתובענתו של המשיב, אין אני מוכן להסכים כי שאלת פרשנות היא אשר יכולה להיפתר אך על ידי אותו בית הדין בלבד אשר כתב וניסח את פסק הדין. אין מחלוקת בין בעלי הדין שמה שרשם בית הדין בפסק דינו לא היה למעשה אלא מה שהוסכם ביניהם [...] נמצא שהשאלה אינה נסבה אלא על כוונת בעלי ההסכם שעה שעשו את ההסכם ביניהם [...] כיון שכך, צדק השופט המלומד בקבעו שהתובענה אינה חורגת מסמכותו של בית המשפט המחוזי.

לאמור: בית הדין הוא המוסמך לפרש את שפסק הוא, אולם זאת אך ורק אם 'פסק' במובן המהותי של מונח זה ואין די לצורך זה בהגדרה הנוהלית (פרוצדורלית) של הדברים כ'פסק'.

פסיקה זו של בית המשפט העליון הייתה אבן פינה להשקפה (דוקטרינה)השיפוטית המצריכה 'דן ופסק' כדי להעניק לבית הדין את הסמכות הנמשכת, ולו במובן המצומצם שאינו עוסק בתחום הנדון כולו (למשל: בענייני הרכוש או הילדים של אותם צדדים) אלא בענייני ההסכם עצמו – פרשנותו ואכיפתו. לא נסקור עתה את כל הפסיקה הענפה בעניין זה אך נביא ממנה כמה מובאות שיש בהן כדי ללמד על ענייננו:

אלו סמכויות נתונות לערכאה שאישרה הסכם בנוגע לפרשנות, קיום או ביטול ההסכם או אישורו?

בעניין סימה לויהנ"ל נבחנה סמכותו של בית הדין לאכוף סעיף שיפוי שנכלל בהסכם שאותו אישר. וכך אמר שם בג"ץ – וגם זאת ככל האמור שם מפיו של השופט חשין:

סעיף השיפוי עניינו ביחסי האיש והאישה [...] ואולם [...] עולה – כמו מעצמה – שאלת סמכות אחרת, והיא: האם בית הדין הרבני האזורי – הוא וכמותו בית הדין הרבני הגדול – מוסמכים היו, מעיקרו של דין, להידרש לנושא השיפוי בגל ההתדיינות השני [...]

הבה נציג לפנינו את המערכת העומדת לדיון: בני זוג מבקשים לפרק נישואין שכרתו ביניהם [...] הסכם הגירושין כולל הסדרי ממון האמורים לחייב את בני הזוג אהדדי, ובהם הוראת שיפוי המזכה את האיש לחזור על האישה [...] לימים מבקשים הילדים בבית המשפט המחוזי הגדלת סכום המזונות [...] ובתגובה על כך מבקש האיש מאת בית הדין הרבני לאכוף את הוראת השיפוי על אשתו [...]

האם קנה בית הדין הרבני סמכות להידרש לתביעתו של האיש [...] זו השאלה שלפנינו, ובה נדון עתה [...] האם קנה בית הדין הרבני סמכות מקורית לדון בענייננו שלנו, לאמור, בבקשת האיש לאכוף על האישה את הסכם השיפוי? האם אכיפת הסכם שיפוי כשלנו עולה ברשת סמכויותיו של בית הדין הרבני?

הסכם שיפוי [...] נמנה הוא עם משפחת החוזים שמשפט החוזים הכללי שולט בו. ההסכם הוא חוזה ככל החוזים, והפרתו היא הפרת חוזה, קב ונקי [...]

האם קנה בית הדין הרבני סמכות מקורית לאכוף חובת שיפוי חוזית שזכתה לקבל תוקף פסק דין של בית דין רבני? דומני שהתשובה לשאלה היא בשלילה. ענייננו הוא, כאמור, בתביעה לאכיפת תניה חוזית המצויה בהסכם שכרתו ביניהם איש ואישה שנתגרשו. אין מדברים אנו ב"עניני נישואין וגירושין" [...] אין המדובר אף בעניין "הכרוך בתביעת הגירושין" [...]

תביעה לבית הדין הרבני עתה מייסדת עצמה על עילה חדשה שנושאה אכיפת הסכם, או: אכיפת פסק דין שבממון [...] עילת האיש מיוסדת על הפרה שהייתה לאחר הסכם הגירושין – הפרת הסכם הגירושין ופסק הדין עצמו, ועל פי טיבם של דברים אין ניתן לכורכה – כמו למפרע – בהסכם ובפסק הדין שנתגבשו בעבר. בבג"צ 426/87, בשג"צ 402/87 א' איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ואח', הגישה אישה תביעה לגירושין מאישה [...] לאחר זמן פנתה האישה שוב לבית הדין הרבני וביקשה הכרעתו בשאלות ממון ורכוש [...] ואמרה המשנה לנשיא בן־פורת, בעמ' 109:

[...] האפשרות היחידה להעניק לבית דין רבני סמכות לדון בענייני הרכוש של בני זוג בשלב שלאחר פסק הדין לגירושין היא, ששני הצדדים יסכימו לכך.

האם יש בדבריה האחרונים של המשנה לנשיא כדי לסטות מהלכה זו שעמדנו עליה? לדעתנו התשובה היא בשלילה [...]

בענייננו לא הסכימו הצדדים להכרעתו של בית הדין הרבני בגל ההתדיינות השני. שנית, בענייננו המדובר הוא בנושא שלא ניתן היה לכורכו מלכתחילה בתביעת הגירושין, והרי הסכם השיפוי עניינו, על פי עצם טיבו, בחילוקי דעות שלעתיד [...] גם סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין לא יעמוד לו לאיש. אכן, יכולים בעלי דין להסכים לשיפוטו של בית הדין הרבני, אך במה דברים אמורים בענייני המעמד האישי [...] הסכם שיפוי אינו פוקד עצמו בין אותם עניינים, והרי גם כאן לא יימצא לו לאיש בית אחיזה לתביעתו [...]

דיברנו כל העת בהסכם השיפוי שעשו ביניהם האישה והאיש, ודברים שאמרנו על אותו הסכם נוכל להסב גם על פסק הדין שנתן תוקף להסכם. פסק הדין [...] דינו כדין כל פסק דין, אשר אינו מעניק – באשר הוא – סמכות לבית המשפט שנתנו לעניינם של אירועים מאוחרים ליום נתינתו (להבדיל מתקיפתו של הפסק מעיקרו; ראה להלן) [...]

עמדנו עד כה על סמכויותיו הראשוניות של בית הדין הרבני [...] בצד סמכויות ראשוניות אלו, קנה בית הדין הרבני סמכויות נוספות [...] נעמוד על פשרה של כל סמכות וסמכות, ונשאל את עצמנו אם סמכות זו או אחרת שקנה בית דין רבני מתירה לו להידרש לתביעה נושא הדיון [...]

סמכות שיפוט – סמכות לביטול פסק דין המיוסד על הסכם

נושא דיוננו הינו הסכם גירושין שכרתו אישה ואיש, הסכם שבית הדין הרבני העניק לו תוקף של פסק דין. והנה, פסק דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם – פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזים – כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפייה וכיוצא באלה. תקיפת פסק הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון. ובלשונו של השופט זילברגבבג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האזורי חיפה ואח', בעמ' 1490:

כלל גדול הוא בדין כי הטריבונל המוסמך לשנות או לבטל את החלטותיו הוא – מטעמי אונאה, העלמת עובדות וכיוצא בזה – הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו בדבר. סמכות זו נובעת מתוך הסמכות המקורית שהיתה נתונה לו בעת מתן פסק הדין הנתקף. מכיוון שכך, אין צורך בהסכמה חדשה, ובית הדין רשאי לדון בענין על סמך ההסכמה הראשונה.

[...] בענייננו שלנו לא העלה האיש בתביעתו לבית הדין הרבני כל טענה על דבר פגם שנפל בהסכם הגירושין; אדרבא: האיש טען כי יש לאכוף את ההסכם כמות שהוא, ומכאן שעילת סמכות זו לא קמה. ראוי עם זאת לעמוד על מקור סמכות זה, ולו מן הטעם שבצד עילות התקיפה המסורתיות החלה תופסת מקום כבוד בהלכה עילה נוספת לביטול פסק דין שניתן בהסכמה. העילה היא: שינוי מהותי בנסיבות שאירע לאחר מתן פסק הדין, שינוי ההופך את המשך קיומו של פסק הדין לבלתי־צודק. וכך בדבריו של הנשיא שמגר בע"א 442/83 מ' קם נ' ד' קם, בעמ' 771:

...גם משניתן פסק דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי־צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי־צודק... כשם שניתן לפתוח מחדש פסק דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה. פסק דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע [...] אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה [...] מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי־צודקת לחלוטין.

[...] עילת ביטול זו מדמה עצמה לעילת הסיכול במשפט החוזים, וימים יגידו באיזו דרך תלך. לענייננו שלנו חשוב להדגיש, שהאיש לא ניסה כלל לעשות עילה זו תשתית לבקשה לביטול פסק הדין שנתן בית הדין הרבני, ונדע מכאן בבירור כי אכן לא חל שינוי מהותי בנסיבות העובדתיות מאז ניתן פסק הדין [...]

וכן הם דברי פרופ' פ' שיפמן, בספרו דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד, 47): "סמכותו של בית הדין לשנות את פסק דינו היא סמכות טבעית [...]" הסמכת העיקרון לסמכותו ה"טבעית" של בית המשפט (או של בית הדין) אינה אלא הדבקת תווית בדיעבד, רציונאליזציה משפטית לעיקרון שנולד במקום אחר [...] תחום פרישתו של העיקרון יהיה כעוצמתו של ההיגיון התומך בו [...] וכך, למשל, לימדו השופט זוסמן, בפסק הדין המנחה של ע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח(פרשת ג'ראח [16]), בעמ' 2624:

הצד השווה בתביעת מזונות ובתביעת החזקת ילד [...] היחסים בהם פוסק בית הדין (או בית המשפט) הם, לפי טבעם, יחסים הולכים ומתמשכים. בית הדין או בית המשפט הפוסק מזונות לאשה פוסקם לא רק לגבי העבר אלא גם לעתיד.

[...] וכך אף בבג"צ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, בית המשפט המחוזי, ירושלים, ואח' [...]:

בעוד שבדרך כלל, משהוגשה תביעה כספית לבית הדין, נגמרת מלאכתו של הדיין עם מתן פסק הדין, עשוי החיוב בתשלום מזונות להשתנות גם אחרי מתן פסק הדין [...] פסק דין בענין מזונות, לעולם אינו פסק דין 'סופי' [...] ולא עוד אלא שכוחו של בית הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו.

נלמד מכל אלה, כי עקרון הסמכות הנמשכת נועד – מעיקרו – להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים – על פי עצם טיבן – נתונות הן לשינוי [...] באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית [...] האומנם זה ענייננו? ההסכם שעשו האישה והאיש קבע, אמנם, הסדר תשלום מזונות בעבור הילדים [...] ואולם נזכור כי בתביעתו החוזרת לבית הדין הרבני לא ביקש האיש לשנות או לבטל את ההחלטה הקודמת בעניין גובה דמי המזונות, כהלכת הסמכות הנמשכת [...] תביעתו של האיש כוונה לאכיפת תניית השיפוי שבהסכם, ותביעה זו ­ מעיקרה ועל פי טבעה – אין היא באה בגדרי הלכת הסמכות הנמשכת [...] הכרעה בנושא ממון הינה, כעיקרון, הכרעה סופית [...] כלשונו של השופט לנדוי, שם, בעמ' 1341–1342, בהתאמת הדברים לענייננו:

[...] אחר כך קרה מה שעלול לקרות אחרי עשיית כל הסכם, כלומר, שבניגוד למקווה התעורר סכסוך בין הצדדים וההסכם לא בוצע בהתאם לתכנית. אבל העובדה שכך קרה, עדיין אינה נותנת סמכות לבית המשפט להוסיף ולפעול בענין שכבר תם ונשלם בפניו [...]

[...] בשפעת הפסיקה ההולכת בדרך זו – והיא דרך המלך – יוצא דופן מעט הוא פסק הדין שניתן בבג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (פרשת עמרני) [...] לא נמצא לי כי יש בפסק דין זה כדי לשנות מן ההלכה המקורית, ומשני טעמים עיקריים: האחד [...] הטעם האחר הוא, שבפרשת עמרני היה נכון וראוי לדחות את עתירתו של העותר "למען הצדק", כפי שהדגיש בית המשפט בהדגשת יתר [...] נמצא לנו, אם כן, שעקרון הסמכות הנמשכת אינו אלא משענת קנה רצוץ לסמכותו של בית הדין הרבני בתביעת האיש לאכיפתה של תניית השיפוי. להבדיל מסוג העניינים הבאים בגדרו של עקרון הסמכות הנמשכת, אין ענייננו שלנו מאופיין בהליך ההולך ונמשך על פי טבעו (כהחזקת ילדים או כתשלום מזונות), ואין המדובר בתביעה לביטולו או לשינויו של פסק דין (תכונה המאפיינת את הסמכות הנמשכת) [...]

סמכות שיפוט – "פירוש" ההסכם ופסק הדין 

יטען הטוען: גם אם אמרנו כי בית הדין הרבני לא קנה סמכות שיפוט לאכוף על האישה את תניית השיפוי, למצער קנה הוא סמכות לפרש את הפסק שנתן [...] לאמיתם של דברים לא נתעוררה בענייננו כל שאלת "פירוש", אלא הוגשה תביעה לאכיפתה של תניית השיפוי. חילופי מילים במילים לא יטוחו עינינו מראות מה הוא הנושא הנדון לאמיתו [...] ועל כל אלה: ה"פרשנות" המתבקשת – אם אמנם פרשנות היא – אין היא לפסק דינו של בית הדין הרבני, אלא להסכם שעשו האיש והאישה [...] ושאלה זו – כשאר שאלות שעניינן פירוש הסכמי ממון – חייבת לעלות לפני בית המשפט האזרחי [...]

סיומה של המובאה הארוכה שהבאנו מדברי בית המשפט היא העילה והטענה המרכזית שעליה תמכה לכאורה המערערת את יתדותיה. אך אל לנו לנתקה מכל האמור לפניה ולהוציא את הדברים מהקשרם. כמה נקודות נמצאנו למדים מפסק דינו של השופט חשין, פסק דין שהוא פסק דין מנחה בסוגיות הסמכות לפרש, לאכוף או לשנות פסק דין בכלל ופסק דין שאישר הסכם בפרט, שהמבקש לעשות את פסק הדין הזה 'עטרה לראשו' אינו רשאי לדוש אותן בעקביו ולעשותן 'עקב לסולייתו', ואלו הן:

1.   לא הרי פסק דין, וליתר דיוק הסכם שהיה לפסק דין, שעניינו כשלעצמו אינו בגדרי סמכותו של בית הדין, ועל כן גם אם קמה לבית הדין סמכות צרה לאישורו של ההסכם אין מקום להעניק לו סמכות נמשכת לגבי עניינו, כהרי פסק דין או אף הסכם שהיה לפסק דין, שבעניינו בתחום שבו יש, ולמצער יכולה להיות, לבית הדין סמכות עיקרית. בהקשר זה מובחנים בפסק הדין, במפורש, בין השאר ענייני המזונות – וכזה הוא עניינו של ההסכם שאכיפתו, תוקפו ופירושו עומדים בליבת המחלוקת שבין הצדדים שלפנינו – מענייני תניית שיפוי, ש"היא שעמדה" בליבת המחלוקת בעניין סימה לוי.

2.   לא הרי פסק דין או הסכם שהיה לפסק דין שעניינם מתאפיין בסופיות הדיון ושהכרעתם מסיימת מחלוקת באשר לעבר, ושלפיכך מחלוקת שלאחריהם באשר היא אינה המשך לדיון באותו עניין עצמו אלא עניין חדש, כהרי אלו שעניינם מתאפיין בשלילת סופיות זו ושהכרעתם במהותה עוסקת במחלוקת בדבר העתיד הצפוי להיות, כענייני מזונות, ועל כן מחלוקת בעניין זה עשויה לעיתים שלא להיחשב עניין חדש, אלא לרדת לשורשו של פסק הדין שכבר ניתן או של ההסכם שכבר אושר באשר עמדת החולקים נוגעת לשאלה אם הייתה בפסק או בהסכם ובהחלטה לאשרו טעות מעיקרם.

3.   לא הרי שאלת אכיפתו של פסק דין וקל וחומר הסכם שהיה לפסק דין, שאינה בהכרח בסמכות הערכאה שפסקתו (אם אין החוק מסמיכה לכך), כהרי שאלת ביטולו או שינויו שוודאי מצויה בסמכותה.

4.   לא הרי פרשנות פסק הדין, ואף פסק דין שאישר הסכמה במשמע, כהרי פרשנותה של ההסכמה עצמה, אף משאושרה, וזו האחרונה היא שלפי הפסיקה אינה בסמכותו של בית הדין שאישר את ההסכם.

5.   אף כאשר דרך המלך היא לקבוע העדר סמכות, יש שיש מקום לדחות טענה להעדר סמכות – ולכל הפחות אמורים הדברים בהצטרף לטעמים אחרים ובמקרי קצה – "למען הצדק".

פסק דין חשוב נוסף הנוגע לענייננו ניתן בבג"ץ 8578/01 (חיים חליווה נ' עליזה חליווה, נו(5)634 (2002))‏‏ (להלן גם: עניין חליווה) וכה נאמר בו בין השאר מפי כתבה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ביניש (לימים נשיאת בית המשפט העליון), שאליה הצטרפו השופטת שטרסברג־כהן והשופט (כתוארו אז, גם הוא לימים נשיא בית המשפט העליון)גרוניס:

כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי תפקידו של בית משפט שאליו הוגשה בקשה לאישור הסכם ממון בין בני זוג הוא פורמאלי גרידא. בית המשפט אינו בוחן את תוכן הסכם הממון המובא בפניו, ואין הוא אמור לאשר את תוכנו, לפיכך אישור הסכם ממון אינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בו:

כל שעושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג).

(דברי השופטת שטרסברג־כהן בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב [1], בעמ' 213 [...])

[...] באופן דומה יש לפרש אף את סעיף 3(ג) הנ"ל לחוק בית המשפט לעניני משפחה בנוגע לאישור הסכם בין בני זוג המתייחס למזונות אישה כחלק מן היחסים הממוניים־כספיים בין הצדדים. אף בהקשר זה תפקידו של בית המשפט הוא פורמאלי, ועליו לוודא כי ההסכם נעשה מתוך הסכמה מודעת וחופשית [...] השאלה אם ההסכם בין בני הזוג לפנינו התייחס למזונות המשיבה ואם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה להכרעתנו [...] אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה [...] אין באישור ההסכם כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה [...]

זאת ועוד, עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן (ראו: בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול [5], בעמ' 610). במקרה שלפנינו לא ביקשה המשיבה לשנות החלטה קודמת בנוגע למזונותיה או לבטלה, שהרי טענתה היא כי ההסכם שאושר כפסק דין לא התייחס לסוגיה זו. טענה זו מצריכה פרשנות ההסכם [...] ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני זוג כפסק דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה [6] [...]). ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים [...]

קבע אפוא בית המשפט העליון – ובין היתר בהסתמך על האמור בעניין סימה לויובע"א 164/71 צפניה נ' צפניההמובא אף הוא לעיל, כי פרשנות, ופרשנות הסכם בפרט, אומנם אינה נתונה לסמכות נמשכת. אך בה בעת קבע גם כי תיקון, שינוי וביטול עניין הם לסמכות כזו וכי את התיחום שבין הללו לבין פרשנות גרידא יש לבחון במשקפי המהות ולאו דווקא מבעד לעדשות – העכורות והמטשטשות לעיתים – שדרכן הוצגה התביעה או הבקשה שהוגשה לבית הדין או לבית המשפט. בית המשפט אף שב וחידד כי טעמה של שלילת הסמכות לפרש הסכם מן הערכאה שאישרה אותו הוא גם ובעיקר משום שאישורה את ההסכם אינו תלוי על דרך כלל בתוכנו ובפרשנותו אלא בווידוא ההסכמה לו מרצון חופשי ומתוך הבנת משמעויותיו ותוצאותיו.

מילתא אגב אורחא קא משמע לן כי אם אכן השאלה העומדת לדיון, אף אם שאלה פרשנית היא, נוגעת לשורשה של פעולת הערכאה השיפוטית שאישרה את ההסכם, היינו אם פרשנות זו או אחרת של ההסכם עשויה להביא למסקנה כי מי שכרת אותו לא הבין אל נכון את משמעויותיו ותוצאותיו וכי אילו הבינן לא היה כורת אותו, וממילא אם הייתה ערה הערכאה השיפוטית שאישרה את ההסכם, בעת שאישרה אותו, לאי־הבנה זו לא הייתה מאשרת אותו, או אם לא הייתה הערכאה השיפוטית מאשרת אותו – לו הייתה ערה היא לפרשנות הגלומה בו – מסיבה אחרת, הרי שתהיה רשאית ערכאה זו לשוב ולבחון את השאלה המדוברת כדי לקבוע אם אישורה ופסק דינה אכן ראוי להתקיים או להתבטל, אם צריך הוא תיקון או קביעה כי אינו משתרע על סעיף פלוני שבהסכם או שאינו צריך תיקון וקביעה כאלה.

והן הן הדברים האמורים כי יש שגבול בין פרשנות גרידא לתיקון, שינוי וביטול אינו חד וברור, שכן לא כל פרשנות היא כזו שקבלתה או דחייתה עשויה להביא למסקנה כי אישור ההסכם – בטעות יסודו. תלוי הדבר גם ואולי בעיקר בשתי שאלות: האחת, אם פרשנות מסוימת או כל אחת מהפרשנויות שמציעים הצדדים החלוקים בשאלה הפרשנית – עשויה להיות פרשנות שאכן ניתנה להסכם בשעתו והובהרה היטב, השנייה – אם פרשנות זו, או כל אחת מהפרשנויות המוצעות כאמור – עשויה הייתה לקבל את אישורה של הערכאה השיפוטית הן מצד תוכנה הלגיטימי כשלעצמו והן מצד הבנתה של הערכאה השיפוטית כי אכן הצדדים הבינו פרשנות זו ואת משמעויותיה ותוצאותיה ועשו את ההסכם על דעתה מרצון חופשי.

בהקשר זה יש מקום לאזכר גם את קביעת בית המשפט העליון בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: פרשת סימה אמיר):

ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם, ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק [...]

ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי־צודק [...]

ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון ראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי־צודקת באורח קיצוני.

השווה בית המשפט בין פגם מהותי בכריתת הסכם, שהוא עילה לביטולו ושהסמכות לעניין זה היא של הערכאה שאישרה את ההסכם, כמתבקש גם מהאמור לעיל שכן נוגעים הדברים לפסק הדין שאישר את ההסכם ולא לתוכנו בלבד – אף כי אפשר שכדי לקבוע כי נפל פגם כזה זקוקים אנו לפרשנות של ההסכם – לבין שינוי נסיבות המצדיק את אי־אכיפתו של ההסכם ושל פסק הדין שאישר אותו, ומובן שבכלל זה גם אכיפתו באופן חלקי בלבד, אי־אכיפהשבמבחן התוצאה זההלקביעה כי ההסכם או חלקו בטל או כי קיימת בו התניה שמכללא, אף כי קביעה בדבר קיומה של התניה כזו בכלל 'פרשנות' היא. ההשוואה צודקת לא רק משום שבשני העניינים תהיה תוצאה דומה אלא משום שאמירה בדבר אי־אכיפה משום חוסר צדק שבאכיפה זו כמוה כאמור כאמירה פרשניתבדבר התניה שמכללא וכמוה גם כאמירה בדרך של ממה נפשך: אם תפרש את ההסכם כאילו יש בו התניה כזו הרי שממילא אין בכלל פסק הדין המאשר אותו אישור לאמור בו במקרה של אי־קיום ההתניה, ובהעדר אישור ופסק דין אין ממילא גם מקום לאכיפה, ואם תפרש את ההסכם כאילו אין בו התניה כזו הרי שנפל פגם בכריתתו, וממילא גם באישורו, שכן ברי כי הצד הנפגע מחוסר הצדק המדובר לא הבין אל נכון את משמעותו ותוצאתו של ההסכם, שהרי חזקתו שלא היה מסכים לו אילו ידע כי תיגזר ממנו פגיעה כה בלתי־צודקת בו עצמו, וברי אף כי הערכאה שאישרה את ההסכם לא הייתה מאשרת אותו – אף אם נניח לשאלת הבנת כורת ההסכם את הדברים – משום שחזקה על ערכאה שיפוטית כי לא תאשר דבר שיש בו משום חוסר צדק.

מן הכלל אל הפרט

ומכאן לעניין שלפנינו:

הסכם הגירושין שבין הצדדים, ההסכם שאותו אישר בית הדין הרבני האזורי תל אביב ונתן לו תוקף של פסק דין, קובע כי האב, היינו המשיב בהליך דנן, ישלם לידי האם, היינו המערערת בהליך זה, "למזונות הילד וסיפוק צרכיו השונים" סך של 3,000 ש"ח לחודש "כל עוד הילד בחזקתה וברשותה".

לטעמנו לא ברור איזו שאלה פרשנית יש כאן. לשון ההסכם לכאורה ברור מיללה, אבל בפועלמשום מההתעוררה כביכול שאלה כזו.

הורתה של השאלה העיקרית – לא שאלת הסמכות – שעמדה לפני בית הדין הייתה בהליך אחר, הליך שאינו מעניינו ומסמכותו של בית הדין הרבני ואף לא של בית המשפט לענייני משפחה, הליך פלילי. ובמה דברים אמורים? הילד שבו דיבר ההסכם כשל, לצערנו ולצערם של הוריו, בעבירות של אלימות, הועמד לדין ונגזר דינו לחלופת מאסר בהוסטל 'בית השחף'. גם קודם לגזר הדין שהה הילד שלא בבית האם כי אם בחלופת מעצר, ב'בית זיו', ולמעשה נקבע גם כי ימשיך לשהות בו עד שתתאפשר העברתו ל'בית השחף'. מכל מקום לא 'בית זיו' ולא 'בית השחף' אינם כמובן ביתה של האם. בנסיבות אלה, שבהן לכאורה חדל הקטין למשך תקופה מלהיות 'בחזקתה וברשותה' של אימו, גרס האב כי לא חלה עליו חובת תשלום המזונות שעל פי ההסכם.

העניין העיקרי אינו עומד לדיון לפנינו עתה, אך בלי לקבוע מסמרות נוכל לומר כי לכאורה לפחות נראה שיש צדק בעמדתו של האב הן מן הפן הענייני והן מן הפן ההסכמי. מכל מקום האםלא סברה כך. הצדדים התנהלו ביניהם בענייני המזונות בפני רשמת ההוצאה לפועל וזו קבעה כי המחלוקת שביניהם אינה נתונה לסמכותה שלה. במסגרת ההתדיינות האמורה נטענו טענות הצדדים שהובאו בראשית דברינו ושעל יסודן פירש בית דין קמא – ובנקודה זו דחינו לעיל את פירושו – את דברי האם כהסכמה לסמכותו.

הנה כי כן נולד הליך דנן על אָבני ההוצאה לפועל, אך משנולד ויצא מרשותה של זו נחלקו הצדדים בשאלה איזו ערכאה תהיה האם המאמצת שעליה יוטל גידולו.

בנקודה זו מן ההכרח להבהיר גם, כדי למנוע טעות ובלבול אפשריים, כי במקביל ומעט קודם העלה האב שלל טענות שבגינן סבר כי יש להפחית את חיובו במזונות גם בלי תלות וקשר לאמור עד כה וזאת בשל טיעוני 'שינוי נסיבות' הנוגעים למאזן הכנסותיו והוצאותיו נוכח נישואיו בשנית ולידת ילדיו מחד גיסא ופיטוריו מעבודתו הקודמת מאידך גיסא; הגדלת הכנסותיה של האם מנגד; טענותיו להוצאות שהוציא בעבור בנו שלא בגדרי חיוביו שבהסכם וטענות בעניין הסכמות שבעל פה שהיו בינו לבין האם, לדבריו. טיעוניו בסוגיה זו חסו תחת הכותרת 'הפחתת מזונות' (שלבקשה בעניינה נלוותה בקשה ראשונה לעיכוב ביצוע) ואילו שאלת השהיית או ביטול החיוב בנוגע לתקופה שבה שהה הילד במעצר או במאסר, ומחמת שהייתו שם, חסו תחת הכותרת 'עיכוב ביצוע' בלבד.

תחילה פנה אפוא האב לבית הדין הרבני בעניין הפחתת המזונות וזמן קצר אחר כך שב ועתר לבית הדין בבקשה נוכח שהיית הבן במעצר יקבע זה כי לעת הזאת אין האב חב בתשלום מזונותיו של הבן לידיה של האם ומכוחו של ההסכם המדובר. בהחלטות מי"ד בטבת תשע"ח ומכ"ד בו (1.1.18 ו־11.1 בהתאמה) הורה בית הדין בשלב ראשון על עיכוב ביצוע בנוגע לחוב מזונות העבר ועל יסוד הבקשה להפחתת מזונות, תוך שהוא קובע מועד קרוב לדיון בבקשה ומדגיש כי אינו נוקט עמדה בשאלת הפחתת המזונות לגופה, ובשלב השני, משהוגשה הבקשה השנייה קבע את עיכוב ביצוע התשלום השוטף. לדיון שהתקיים סמוך ונראה להחלטות אלה, בכ"ג בשבט התשע"ח (8.2.18), התייצבו רק האב ובא כוחו ובית הדין האריך את החלטתו בדבר עיכוב הביצוע על בסיס המסמכים שהציג האב ושהראו לכאורה כי הבן ימשיך לשהות, בצו בית המשפט, מחוץ לבית האם. מכאן ואילך המשיכה ההתנהלות בבקשות, תגובות ותגובות לתגובות מטעמם של שני הצדדים כשמפעם לפעם מאריך בית הדין את עיכוב הביצוע נוכח מסמכי בית המשפט שממציא לו האב והמורים על התמשכותה של שהיית הילד מחוץ לבית האם.

האם אכן התנגדה לסמכותו של בית הדין מתחילתו של ההליך, ובעניין זה אמרנו כבר ברישדברינו כי שגה בית הדין בנותנו את החלטתו בסוגיית הסמכות רק כשנה לאחר פתיחת ההליך תוך שהוא נותן החלטות לגופו של עניין במהלכה של אותה שנה. עיכוב ביצוע בהיותו החלטה דחופה וזמנית אכן עשוי להינתן לעיתים גם טרם הכרעה בסוגיית הסמכות, אך רצף של החלטות במשך כשנה תמימה בלי להכריע לגופה של סוגיית הסמכות אכן לא היה ראוי, ועם זאת וכפי שאמרנו בריש דברינו אין בו כדי להביא לבטלותן של ההחלטות ככל שיימצא בדיעבד כי אכן ניתנו בסמכות.

בפתח ההחלטה שבה קבע בית הדין כי יש לו סמכות לדון בעניין כתב בית הדין: "בפנינו בקשת בא כוח הנתבעת למתן החלטה בקביעת הסמכות להשהיית תשלום המזונות של הקטין שנפסקו בהסכם שאושר בבית הדין הרבני." לאמור אין קביעת בית הדין בסוגיית הסמכות עוסקת בתביעה להפחתת המזונות אלא בשאלת עיכוב הביצוע האמורה. גם נימוקי ההחלטה כמו גם נימוקי קודמותיה והמאוחרות לה הם בהקשר של שהיית הקטין שלא בבית האם ולא בהקשר של טענותיו של האב להפחתת המזונות, אף שראשונת ההחלטות בדבר עיכוב הביצוע ניתנה בהקשר לבקשה להפחתת המזונות.

נוסיף ונציין כי בגוף החלטה זו צוטטו ונדחו גם טיעוני האם כי שהיית הקטין מחוץ לבית היא "לתקופה קצרה של מספר שבועות" וכי זו אינה עילה להפחתת המזונות או הפסקתם שכן האם עודנה שוכרת דירה ומשלמת חשבונות ואף מגיעה לביקור אצל הקטין (במקום מעצרו), רוכשת בעבורו דברים וכו'. בית הדין דחה את הטיעון בעניין התקופה הקצרה נוכח העובדות שהיו לפניו ונוכח החלטות בית המשפט שהונחו לפניו בנוגע לעתיד. לכאורה היה הדין עם בית הדין בנקודה זו, אם כי בית הדין לא קבע דבר מפורשות בנוגע לטענות על ההוצאות הקיימות אף בעת שהיית הקטין שלא בבית אימו. רשאים אנו להעריך בזהירות כי בית הדין הניח כדבר המובן מאליו שהוצאות אלה אף אם קיימות הן אינן יכולות להצדיק את הותרת חיוב המזונות ברף הזהה לזה שנקבע בהסכם ושעל כל פנים אינן מאפשרות חיוב מכוחו של הסכם המדבר בקטין המצוי בחזקתה וברשותה של אימו (וראה עוד להלן).

ההיה בית הדין מוסמך לדון בטענות ולקבוע את שקבע, וכפי שהסיק לבסוף?

הפחתת המזונות אכן אינה בסמכותו של בית הדין, לכאורה, משזה לא 'דן ופסק' בעניינם אלא אישר הסכם בלבד. אך כאמור עיקרן של ההחלטות היה בסוגיית 'עיכוב הביצוע' של חיוב המזונות השוטף עקב מעצרו של הבן (וכך למעשה, משהתברר בדיעבד משך התקופה שבה שהה הקטין מחוץ לבית האם, גם עיקרה של המחלוקת בין הצדדים בהתחשב בפער שבין אי־חיוב מזונות כלל לתקופה ממושכת שבה שהה הקטין מחוץ לבית האם לבין חיוב או אי־חיוב האב בסכום שעליו נחלקו הצדדים בסוגיית ההפחתה).

נשוב אל שדָּלִינוּ מדברי בית המשפט, ותחילה אל פסק הדין המנחה שניתן בעניין סימה לוי, ונשווה את הדברים לענייננו:

ההסכם שבענייננו, שהיה לפסק דין, עסק בענייני המזונות עניינים היכולים להיות בסמכותו של בית הדין ושלא כעניינה של תניית השיפוי שמסביבה המה הסער בעניין סימה לוי. בשל היות עניינו עניין מזונות המתאפיין בחוסר סופיות הרי שהמחלוקת שבין הצדדים עשויה אף לרדת לשורשם שלההסכם ושל אישורו ומתן התוקף של פסק הדין לו, ולשאלה אם הללו היו נגועים בטעות מעיקרם אם לאו. הכך היה הדבר בעניין שלפנינו? מייד נראה.

האב שעתר לבית הדין לא ביקש את אכיפתו של ההסכם – להפך בקשתו הייתה שלא לאוכפו, מאותו שלב ואילך על כל פנים.

אכן אי־אכיפת ההסכם עשויה להיות מכוח הוראה בדבר ביטולו או ביטול האישור שניתן לו או מכוח שינויו בהסכמה ותוך אישורה של זו (ולכך טען האב בבקשתו להפחתת מזונות בתביעה בהוצאה לפועל, אלא שבצדק נטען כנגדו כי השינוי האמור לא אושר), ויכולה היא להיות מכוח פרשנותו של ההסכם גופו ואזי לכאורה לא תיחשב כהוראה בדבר אי־אכיפת ההסכם אלא אדרבה כקיומו, מכל מקום עדיין מדובר בפועל בהוראה מעשית(אופרטיבית)לאי־אכיפתו של סעיף מסוים שבהסכם. מכל מקום ברישלשם הקביעה בעניינה עשוי בית הדין להזדקק גם לשאלת הפרשנות גם אם באי־אכיפה שמכוח הוראה על בטלות ההסכם או אישורו מלכתחילה עסקינן. בכגון דא אמר בצדק בית הדין הרבניהאזורי חיפה בתיק 939124/4 בהסתמכו בין השאר על דברי בית המשפט בבג"ץ 8578/01 (חיים חליווה נ' עליזה חליווה, נו(5) 634 (2002))‏ הנ"ל:

[...] אגב הליך עיקרי זה פתוחה הדרך בפני בית הדין לפרש את ההסכם בהתאם לאומד־דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשונו של ההסכם ומנסיבות העניין, כאשר נושא זה טפל לעניין העיקרי שלפני בית הדין (בג"ץ 8578/01 הנ"ל), וזאת לפי ההלכה כי "הטפל הולך אחר העיקר" (בג"ץ 17/51 שטינהרדט ואח' נ' יו"ר וחברי בי"ד הרבנות חיפה ואח', פ"ד ה 661, 664; א' רוזן־צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, 64 בהערה 62).

לעיל כבר הזכרנו אנו את העולה מדברי בית המשפט (שם)כי את התיחום שבין ביטול ואי־אכיפה לבין פרשנות גרידא יש לבחון במשקפי המהות וכי שלילת הסמכות לפרש הסכם מן הערכאה שאישרה אותו יסודה בהנחה שהאישור אינו תלוי על דרך כלל בתוכנו ובפרשנותו אלא בווידוא ההסכמה לו מרצון חופשי ומתוך הבנת משמעויותיו ותוצאותיו. מכאן, אמרנו לעיל, כי אם פרשנות זו או אחרת של ההסכםעשויה להביא למסקנה כי מי שכרתאותו לא הבין אל נכון את משמעויותיו ותוצאותיו וכי אילו הבינן לא היה כורת אותו, וממילא אם הייתה ערה הערכאה השיפוטית שאישרה את ההסכם, בעת שאישרה אותו, לאי־הבנה זו לא הייתה מאשרת אותו, או אם לא הייתה הערכאה השיפוטית מאשרת אותו – לו הייתה ערה היא לפרשנות הגלומה בו – מסיבה אחרת, הרי שתהיהרשאית ערכאה זו לשובולבחון את השאלה המדוברת כדי לקבוע אם אישורה ופסק דינה אכן ראוי להתקיים או להתבטל, אם צריך הוא תיקון או קביעה כי אינו משתרע על סעיף פלוני שבהסכם או שאינו צריך תיקון וקביעה כאלה.

בלשון אחרת נוכל לומר כי הוראת בית דין – או בית משפט – בדבר בטלותו של הסכם שאישר בתנאים מסוימים, וסמכותו להורותה, עשויות להיות גם כדברי בג"ץ בפרשת סימה אמיר הנ"ל, בשל "שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומולבלתי־צודק" – מה שהשווה אכן בג"ץ (שם) ל"סמכות [...]לבטל פסק דין [...] המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו [...] מכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו".

אף שבמידת מה קיצר בית דין קמא במקום שהיה לו להאריך, ניכר מכל מקום מתוך דבריו כי ברי היה לו שהמשך קיומו של ההסכם – פסק הדין – המחייב את האב לשלם לאם מדי חודש בחודשו בעבור מזונות הבן המשותף, בעת שהלה שוהה זמן רב שלא בביתה, ולהלכה אינו בחזקתה וברשותה יהיה בלתי־צודק ואף בלתי־צודק באורח קיצוני. נראה כי בית הדין סבר – ואף שכאמור לעיל אין אנו דנים עתה לגופו של עניין אלא בשאלת הסמכות, יכולים אנו לומר כי אנו מתרשמים כי בצדק סבר – כי ודאי שלא לכך הייתה כוונת הצדדים בעת שכרתו את ההסכם, ולא לכך הייתה כוונתו שלו בעת שאישרו. אכן סברה זו 'גולשת' אל שאלת הפרשנות, אך פרשנות זו היא הנדרשתלשם בירור השאלה העיקרית, שאלת הצדקת הותרת ההסכם על כנו בלי שיהיה בכך חוסר צדק קיצוני והשאלה – לו נניח כי פרשנות ההסכם אכן מאפשרת תוצאה כזו – אם לא הייתה טעות מלכתחילה באישורו של ההסכם.

תשובתו של בית הדין מגלמת בתוכה תשובה בדרך של ממה נפשך:

אם פרשנות ההסכם שוללת את חיוב המזונות בכהאיגוונאהרי שההסכם אכן הוגן ואישורו היה צודק. אם כך הדבר הרי שאכן פטור האב מן המזונות. ניכר וברי כי בית הדין אכן צידד בעצמו בפרשנות זו, וכבר אמרנו כי גם אנו מתרשמים שלא ברור כיצד עלתה על הדעת פרשנות אחרת ואיה השאלה הפרשנית משנקבע בהסכם 'ברחל בתך הקטנה' "כל עוד הילד בחזקתה וברשותה". אומנם אפשר לטעון שאם כך הדבר – הרי שהמסקנה אומנם מובנת מאליה, אך קביעתה בהחלטה שיפוטית אינה בסמכות בית הדין, שכן שוב שאלה של פרשנות גרידא היא. אך דומה כי אין מקום לפתיחת שערי ערכאות שיפוטיות לפני הטוען "אומנם הצדק עם שכנגדי אך אתם אל תאמרו זאת כי נעדרי סמכות אתם", טיעון שכל עצמו אינו יכול להתקיים אלא על הודאת הטוען כי הצדק עם שכנגדו אי אפשר לו כי ייתן לטוענו את הפתח לחמוק ממילוי חובתו – או בענייננו לגבות משכנגדו את שאינו חייב בו. מי שזהו טיעונו ראוי לדחותו על הסף "למען הצדק" כדברי בג"ץ בפרשת עמרני וכפי ששב בג"ץ וחידד בעניין סימה לוי.

אם לאידך גיסא נקבל שלמרות הנ"ל תיתכן פרשנות שלפיה ישלם האב לאם בעבור מזונות הבן גם במקרה – שאותו כמובן לא צפו הצדדים מראש – שבו במשך תקופה ממושכת יהיה הבן "בחזקתן וברשותן" של רשויות אחרות, משטרה, שב"ס או גופים המפעילים מוסדות של חלופות מעצר ומאסר, הרי שאפשר לקבוע כי האב טעה כשהסכים להסכם האמור ולא הבינו כראויוכי בית הדין טעה כשאישרו. האב לא הבין את ההסכם כראוי וממילא לא היה מודע למשמעויות ולתוצאות של ההסכם ובית הדין שגם הוא לא שם ליבו לפרשנות אפשרית זו ולא היה ער לה אישר את ההסכם בטעות, שכן אומנם אישורו אינו תלוי בתוכנו של ההסכם וכפי שהדגיש בג"ץבעניין חליווה‏, אך תלוי גם תלוי הוא בוודאו כי הצדדים אכן הבינו תוכן זה ואת משמעויותיו ותוצאותיו.

ואכן ברי כי לא כל התרחשות העשויה לקרות ושאולי לא הייתה צפויה מראש יש בה כדי לבסס אמירה כי העדרה מן ההסכם הוא בבחינת אי־הבנת משמעויותיו ותוצאותיו, וברי שהחלטות המבטלות הסכם שכבר אושר מנימוקים כאלה צריכות להינתן במשורה. אך ודאי שבית הדין שאישר את ההסכם מוסמך לקבוע כי כך היה במקרה שלפניו (ולכל היותר אפשר לערער על קביעתו זו גופא אך לא לשמוט את סמכותו לקבוע כך). על כל פנים קביעה כזו כי ההסכמה והאישור בטעות יסודן בנסיבות שבהן ניתנת להסכם פרשנות שלכאורה נוגדת את פשוטת לשונו ואת ההיגיון שבו כאחד, ושמשמעותה היא חיוב האב במזונות במשך תקופה ארוכה ומשמעותית, שעה שבפועל מזונותיו של הקטין מוטלים על הרשויות ולא על האם – קביעה סבירה היא.

מסקנתנו אפוא כי בנסיבות העניין מוסמך היה בית הדין לקבוע כי ההסכם ופסק הדין שאישרו – ככל שמתפרשים הם כמורים על המשך תשלום המזונות בנסיבות שתוארו – דינם בטלות.

טענותיה של המערערת לגופם של דברים – עילה לתביעה מחודשת ולא להותרת חיוב מכוח ההסכם

נוסיף ונאמר כלפי טענות האם כי גם מש'עבר הבן דירה' שלא ברצונו נשאה בהוצאותיו באופן היכול להצדיק את חיוב האב במזונות: טענה כזו ראויה היא לדיון, ברם אין חיוב זה יכול להתקיים מכוחו של ההסכם האמור ואין טענות אלה מקעקעות את האמור בעניין ההסכם ואת הסמכות לאומרו. משנקבע כי ההסכם אינו מחייב את האב בתשלום המזונות לעת הזאת – ולכאורה אף ראוי היה כי ייקבע כן בהסכמה, מתביעת האם כי האב ישלם מכוח ההסכם למרות כל האמור עולה תחושה של חוסר תום לב – זכאית האם אם סבורה היא כי יש לה זכות למזונות להגיש תביעה בערכאה המתאימה, קרי בבית הדין (שגם היא מסכימה כי יש לו הסמכות אם יסכימו לכך הצדדים) או בבית המשפט, אך אינה זכאית לגבות את המזונות ללא פסק דין בתביעה כזו ומכוחו של ההסכם.

נעיר אגב כי בהקשר זה תוהים אנו על מאבק הסמכות המיותר שניהלה האם, מתקשים אנולהעריך כי תוצאת ההליך הייתה שונה לו נבחנו הדברים בערכאה אחרת. איזהו בית המשפט שיחייב מזונות מכוח הסכם שבו נקבע כי האב ישלמם כל עוד הבן ברשותה של אימו ובחזקתה, שעה שהבן שוכן בבתי מעצר ומאסר או שוהה במסגרת המחליפה מעצר או מאסר תקופה ממושכת? ואשר לטענות בדבר ההוצאות שהיו לאם אף על פי כן – מי לידה יתקע כי בית משפט היה מקבל את טענותיה בעניינן (וכאמור, עדיין זקוקה הייתה לצורכן לתביעה חדשה ולא להסתמכות על ההסכם), ושמא גם האב יתבע ממנה מנגד את הוצאותיו שלו, והלוא דווקא בתי המשפט ובראשם בג"ץ הם הנושאים את דגל השוויון גם במובן של חיוב האם בהשבת הוצאותיו של האב (בע"מ 919/15, בע"מ 1709/15)?

דומה שאין כאן אלא מלחמת התשה מיותרת: מצופה היה מן הצדדים להשקיע און והון בטובתו של הילד עצמו, בנם של הצדדים שאומנם כשל בעוונו אך כלפיהם "בין כך ובין כך קרויים בנים", ובכלל זה בשיקומו ובהחזרתו למסלול הנורמטיבי, תוך שיתוף פעולה ככל האפשר בין שני ההורים, כשכל אחד משקיע מרצונו את שהוא יכול אף אם אינו חייב – אך חלף זאת משקיעים הצדדים את אונם והונם במאבק סמכויות עקר, ותוך אילוצן של הרשויות אף הן להשקיע זמן שיפוטי יקר במאבק המיותר.

הטענות להפחתת מזונות גם עת היה הבן ברשות אימו, כדרישת ההסכם, בשל שינוי נסיבות – מהות וסמכות

טרם נכלה לדבר נעיר קצרות גם לעניין הסמכות בסוגיה שבה החלה ההתדיינות בבית דין קמא: כאמור,תחילה ביקש האב את הפחתת המזונות והעלה בעניין זה טיעונים מן הגורן ומן היקב. אחר כך עלתה ובאה סוגיית הפסקת החיוב השוטף בשל הפסקת מגורי הבן עם האם, אך לכאורה גם 'משנה ראשונה לא זזה ממקומה'.

לא נקבע מסמרות לגופו של עניין אך על דרך כלל נאמר כי נישואיו של אב בשנית והולדת ילדיולרוב אינם בגדר 'שינוי נסיבות' המצדיק ומצריך את בחינת ההסכמות הקודמות מחדש, וזאת בראש ובראשונה משום שאין מדובר בדבר בלתי־צפוי. בני זוג המתגרשים לרוב מנסים 'לפתוח דף חדש' בחייהם, ואין מי מהם יכול לומר כי זוגיות חדשה או ילדים חדשים היו בגדר מאורע בלתי־צפוי בעבורו. גם שינויים ברמת ההשתכרות לרוב אינם בגדר 'שינוי נסיבות'. פיטורין מן העבודה לעומת זאת אכן עשויים להיות בגדר 'שינוי נסיבות'. כך או כך טענת שינוי הנסיבות אכן מצריכה דיון לגופה.

משנטענת טענת 'שינוי נסיבות' – שני פנים לה, הפן האחד הוא תביעה לביטול התוקף שניתן להסכמות הקודמות; הפן האחר הוא קביעה מחודשת בדבר גובה המזונות הראויים לאחר שינוי הנסיבות ועם ביטול החיוב הקודם.

במישור המהותי שייך הפן השני באופן מובהק לקטגוריה של תביעת המזונות שלגביה אין אישור ההסכם יוצר סמכות נמשכת; הפן הראשון לעומתו עשוי אומנם להיחשב משויך לסוגיית פרשנות ההסכם, אך – לפחות במקרי קיצון – עשוי הוא להיכלל גם כן בשאלת ביטולו של פסק הדין שאישר את ההסכמות מאותן סיבות שבגינן כפי שהובהר לעיל הייתה לבית הדין סמכות לבטל את אישור ההסכם בנידוננו. נחזור ונצטט את קביעתו של בג"ץ בפרשת סימה אמירהנ"ל שבה השווה את הסמכות לבטל את פסק הדין בשל "שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי־צודק" – ל"סמכות [...]לבטל פסק דין [...] המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו [...] מכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו" ואת שהבאנו לעיל מן האמור בעניין סימה לויושעליו נשען האמור בפרשת סימה אמיר (ההדגשות נוספו):

[...] המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם [...] תקיפת פסק הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון. ובלשונו של השופט זילברג [...] בענייננו שלנו לא העלה האיש בתביעתו לבית הדין הרבני כל טענה על דבר פגם [...] ומכאן שעילת סמכות זו לא קמה. ראוי עם זאת לעמוד על מקור סמכות זה [...] בצד עילות התקיפה המסורתיות החלה תופסת מקום כבוד בהלכה עילה נוספת לביטול פסק דין שניתן בהסכמה. העילה היא: שינוי מהותי בנסיבות שאירע לאחר מתן פסק הדין, שינוי ההופך את המשך קיומו של פסק הדין לבלתי־צודק. וכך בדבריו של הנשיא שמגר בע"א 442/83 מ' קם נ' ד' קם, בעמ' 771:

...גם משניתן פסק דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי־צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי־צודק... כשם שניתן לפתוח מחדש פסק דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה. פסק דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע [...] אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה [...] מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי־צודקת לחלוטין.

[...] עילת ביטול זו מדמה עצמה לעילת הסיכול במשפט החוזים, וימים יגידו באיזו דרך תלך. לענייננו שלנו חשוב להדגיש, שהאיש לא ניסה כלל לעשות עילה זו תשתית לבקשה לביטול פסק הדין שנתן בית הדין הרבני, ונדע מכאן בבירור כי אכן לא חל שינוי מהותי בנסיבות העובדתיות מאז ניתן פסק הדין [...]

שינוי נסיבות עושה לאישורו של פסק הדין אפוא את שעושה לו גם מסקנה בדבר טעות או הטעיה שהיו בעת שניתן מלכתחילה – עושה הוא את המשך קיומו לבלתי־צודק, מביא הוא את הערכאה שאישרה אותו מלכתחילה לקבוע כי אישורה היה – בדיעבד – שגוי, פגום או חסר את ההגבלות הנצרכות כדי למנוע את היות פסק הדין לבלתי־צודק, ומקים לה את הסמכות לקבוע זאת.

על כן גם בהקשר זה ייתכן שמוסמך בית הדין להיעתר לבקשת האב לפחות בחלקה, היינו לקבוע כי בשל שינוי הנסיבות בטל אישורו להסכם שבין הצדדים ובטל ממילא חיוב המזונות הנובע מכוחו של הסכם זה. אם כי בית הדין לא יהיה מוסמך, אף אם ימצא שכך הדבר, לקבוע את חיוב המזונות החדש (אלא בדרך של אמירה כי בנוגע לחיוב שעד 'תקרה' מסוימת לא בטל האישור), וקביעה מהותית בעניין זה תצריך הליך חדש שיתנהל לאו דווקא בבית הדין. (נעיר כי הנפקות של הדברים מצומצמת משנקבע כי גם בעוד ההסכם עומד במלוא תוקפו ועוזו קיימת האפשרות לתביעה עצמאית של הקטין למזונותיו, אלא שאם יתבטל ההסכם תקום לתחיה גם האפשרות של תביעת האם ל'השבת מזונות' – תביעה שאותה לכאורה סילק ההסכם.)

מכל מקוםבעניין זהלא מצאנו כי בית הדין קבע קביעה כלשהי בנוגע לסמכותו וזאת שלא כדברי המערערת שלא דקה בדבריה וכתבה כי בית הדין בהחלטתו שבה קבע את סמכותו קבע כי יש לו סמכות לדון בבקשה להפחתת מזונות., לנקודה זו, נעיר, אף הוקדש פרק זמן משמעותי ומלל לא מועט בדיון שהתקיים לפנינו. לא מצאנו בדברי בית דין קמא אף לא קביעה לגופו של עניין זה מעברלעיכוב הביצוע הראשון שעליו הורה. אנו עצמנו לא נאמר דבר בעניין זה שכן לא בחנו את טיעוני הצדדים וראיותיהם לגופם – ולא הוצרכנו לכך שכן לא על זה נסב הערעור – וברי מכל מקום כי בין הקביעה כיחיוב האב במזונות למרות הפסקת מגורי הבן אצל האם היא בגדר 'שינוי נסיבות מהותי' או בגדר תוצאה בלתי־צודקת המצדיקה את ביטול פסק הדין לבין קביעה דומה בהקשר של גובה המזונות בתקופה הקודמת, הנשענת על טיעוני האב לשינוי הנסיבות מבחינת יכולותיו הכלכליות וכו' – תהום פעורה, ואין ללמוד את זו מזו.

מצריך הדבר אפוא דיון לגופו תוך תשומת הלב לעיקרון כי "פסק דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים" – דיון שאותו יקיים ודאי בית הדין קמא עתה, משישוב התיק לפתחו ואם יבקשו זאת הצדדים, בלב פתוח ובנפש חפצה.

פסק דין ומתן הוראות

סוף דבר:

א.         אנו דוחים את הערעור על קביעתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב כי מוסמך היה – ועודנו – לדון בטענות המשיב.

ב.         אנו קובעים כי החלטותיו של בית הדין שלפיהן עוכבה גביית תשלומי מזונות הקטין אותם חייב ההסכם שבין הצדדים את המשיב לשלם למערערת, ובוטלה הלכה למעשה, בכל הנוגע לתקופה שבה לא דר הקטין בבית המערערת, אימו, אלא שהה בחלופות מעצר ומאסר – ניתנו בסמכות.

ג.          ככל שלמי מהצדדים טענה בדבר הוצאות שהיו לו בתקופה זו על הקטין שבגינן יש מקום לחייב את הצד שכנגד במזונות – רשאי הוא להגיש תביעה בעניינן של הוצאות אלה, אך קביעתו של בית הדין כי ההסכם כשלעצמו אינו מקנה זכות כזו בנוגע לתקופה האמורה – ניתנה כאמור בסמכות.

ד.         אשר לטענה להפחתת המזונות למפרע בגין התקופה שבה דר הקטין בבית אימו, תקופה שבמהלכה שילם האב מזונות מופחתים – לשיטתו, על יסוד הסכמה שבעל פה שבין הצדדים ושלא אושרה – ושבגינה תבעה האם את האב בהוצאה לפועל:

1.   מצאנו כי בית הדין לא דן לגופה של טענה זו ולא הכריע בה דבר מלבד החלטתו הראשונית לעיכוב ביצוע. בכלל זה לא קבע בית הדין אם העניין מצוי בסמכותו ואם לאו.

2.   קבענו כי עקרונית ייתכן כי מדובר בשינוי נסיבות מהותי וכי זה מקים לבית הדין סמכות לביטול חלקי של הוראות ההסכם ופסק הדין שאישר אותו, אלא שקביעה זו מצריכה דיון שכאמור טרם התקיים.

3.   על כן בעניין זה אנו מורים כי העניין ישוב לפתחו של בית הדין שישמע את דברי הצדדים, ככל שיחפצו בכך, ויכריע כפי שיכריע.

4.   מובהר כי ככל שיוכרע בדבר בטלותם המלאה או החלקית של ההסכם ושל פסק הדין בנוגע לתקופה מסוימת הרי שתעמוד ממילא הזכות לתביעת מזונות שלא מכוח ההסכם.

ה.         מאחר שהסוגיה שבה דנו אכן סוגיה כבדת משקל הייתה בהיבט המשפטי וטענות המערערת וערעורה ודאי לא היו כאלה שאפשר להגדירן 'סרק', ואדרבה, את חלקן אף קיבלנו אלא שהתוצאה הסופית הייתה קבלת עמדת בית דין קמא – גם אם לא מטעמו – אין אנו מחייבים את המערערת בהוצאות המשפט.

ו.          פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת פרטיהם האישיים של הצדדים.

ניתן ביום ד' בשבט התש"ף (30.1.2020).

הרב אליעזר איגרא                      הרב שלמה שפירא                    הרב ציון לוז־אילוז